האִי של אוֹקַאם

"מה שאין בו צורך אין לו שחר".

לודוויג ויטגנשטיין 

את האִי הבודד באגם בַּיְקַאל קיבלתי במתנה מרוֹמַאן אוּלָאנוֹבִיץ' לְיוּבּוֹב, אחרי שלימדתי את נערתו הסיבירית דַארְיָה, תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל.

רומאן השיג את האי כחלק מהחזר חוב אבוד, אחרי שחברה מסחרית מנוֹבוֹסִיבִּירסְק שהייתה משווקת אליו את האבנים שלה, פשטה את הרגל בגלל הסינים. לספקים של רומאן היה כדאי יותר להבריח את הזִירְקוֹנִים אל מעבר לגבול ולחזור עם קונפקציה, שימורים, מגפיים, וכולי. כך צמחו רווחיהם – במיוחד בענף "וכולי" – מה גם ששער הרוּבְּל היה נמוך.

לא היה כל סיכוי לקבל בתמורה כסף, מניות או מה שמפקידים בחשבון בנק. רומאן היה יכול להגיד תודה על מה שבכלל הצליח לקבל מתוך המפולת.

פרט לכמה איומי רצח וטרדות אין סופיות עם המשטרה, קיבל מחסן גדול בקְרָאסְנִי פְּרוֹסְפֶּקְט – שלא היה מה לשים בו – שתי חנויות רהיטים עמוסות בחובות, את האי, ואת דאריה, בתו של מנהל החברה.

בעצם, את דאריה לא קיבל מהרכוש שנשאר, זו היא שהחליטה לעבור אליו, רק שאבא שלה לא היה יכול אפילו לצפצף בעניין, במיוחד מפני שרומאן המשיך לשלם לו משכורת.

נו... מכל הצרה הזו הייתה דאריה המציאה הגדולה ביותר וכנראה שלרומאן, על אף כל הבעיות, היה כל העניין פתח לאהבה גדולה ולחיים אחרים וחדשים – אחרים וחדשים מאד.

אינני בטוח אם הייתה דאריה מאוהבת בו ממש, יתכן שדי היה לה כשמילא כל בקשה שלה, אפילו שיגעונית, אפילו מטורפת לגמרי, כמו לעבור לגור בארץ שקבלה את פניו בחמסין נורא ובפקיד עצבני של משרד הקליטה.

דאריה השתדלה ללמוד מה שקשור בשפה ובארץ אך הקפידה שלא להגזים בכך. הייתה יוצאת לרקוד, מדגימה בגדי ים מהממים על חוף הים ובעיקר צוחקת הרבה בקול שנשמע כאילו בא מבאר עמוקה.

רומאן... הוא ניהל שיחות טלפון ארוכות, עישן 'דֶנְהִיל', הלך לבנק, ושיחק פַּסְיַאנְס.

אז עכשיו קיבלתי אני את האי, מה שלא הועיל לי בכלל, כיוון שלא הייתה לי שום דרך להגיע למקום שנמצא כחצי קילומטר מהחוף של אגם בַּיְקַאל, בערך ששת אלפים קילומטרים מהבית.

"שלא תדאג", הודיעה לי דאריה, "אני מארגנת לנו את הנסיעה והכל".

היא אירגנה, ועוד איך.

טסנו באופן פרטי וכמעט חשאי לשבוע באי. במוסקבה העלינו ציוד לתא האחורי של המטוס הקטן שהיה שייך למנכ"ל "נובוסיבירסק רוּס-בנק". אוחסנו שם מצרכים איכותיים כמו קוויאר משובח, בשר מעושן, פירות, וודקה, 'דנהיל' בשביל רומאן והמון ציוד אישי – רובו של דאריה. פטר יאניץ' גוּסָאיֶיב שהיה "חייב" לרומאן, בשל אי אלו "ניירות", סיפק את המטוס, צייד אותנו בחכות טובות ואפילו העביר הודעה לאולגה, אשה שמנה שהייתה אחראית שם, כדי שתחליף את המצעים.

בדרך סיפרה דאריה על האי ועל הדַאְצַ'ה שנבנתה על ידי שבויים גרמנים מהמלחמה הגדולה. הדאצ'ה הזאת הייתה שייכת פעם למזכיר המפלגה ממחוז קַמָארוֹבוֹ.

זה הוא שדאג להטביע באגם את השבויים הגרמנים - אחרי שגמרו לבנות.

אחרי שהכל השתנה, במחוז ובכלל, נתן אותה לבעלים הקודמים כמקדמה על חשבון מחסן פרוות ליצוא, אחר כך התאבד כשלא הצליח להיבחר ל"דוּמָה" ונשאר חייב קרוב לארבע-עשרה מיליון רובל.

כשהגענו, חיכה לנו בקצה מסלול הנחיתה, השומר הזקן של המקום. זה היה איש מוזר לבוש בגלימת נזיר ארוכה. הוא עמד כפוף, יד אחת שלו נשענת על מקל  מעץ דובדבן והשנייה, יד ימין, הייתה בכיס הגלימה.

רומאן אולאנוביץ' לא סבל אף פעם אנשים עם יד ימין בכיס. לא רק בכיס שלו, אלא במיוחד אם הייתה בכיס הפרטי שלהם. ניסיון חייו לימד אותו כי בכיס כזה יכול להיות משהו מסוכן, אקדח למשל, כמו זה המשוכלל שהיה בכיסו שלו.

הזקן הוציא מכיסו תער, פריט מסוכן ללא ספק, על אף שהיה סגור ומקופל. רומאן לא השתהה אפילו רגע ופשוט ירה בו מטווח שני מטר לאמצע החזה.

הזקן השתעל ושלף את להב התער הנוצץ, "קוראים לי, וויליאם מאוקאם, אה... בקיצור אוֹקָאְם, אם תסלח לי בבקשה...". רומאן ירה עוד שני כדורים לכוון ליבו של הזקן שהשתעל פעמיים, "נו באמת, הבריאות שלי כבר לא מה שהייתה פעם, אתה גורם לי גירוי חזק בחזה. אנא, השתדל להירגע."

הוא נופף את התער כמי שמסמן איקס באוויר וכל העובדות הסתדרו בהתאם לסדר הגיוני וחסכוני יותר.

דאריה שכבה בזרועותיו של אוֹלֵג אברמוביץ' פְּיֶיטוּחִין, המרצה הצעיר לתולדות האמנות של המזרח הרחוק, באוניברסיטה של נוֹבוֹסִיבִּירסְק, בגדיה היו מפוזרים על הרצפה.

במרחק שני רחובות משם היה אביה עסוק בהעמסת רהיטים על משאית שהובילה אותם למכירה פומבית.

רומאן אולאנוביץ' ליובוב היה שרוע על מזרון מצחין בחדר זעיר שדלתו מברזל וחלונו מסורג, הוא היה מרוצה מאד  להיות שם, במיוחד אחרי שכמעט נפגע כשירו במכוניתו אמש, עכשיו שקל בדעתו אם לבקש מהשומר סיגריה או שאין צורך להסתכן בעוד יריקה לפרצוף.

הסינים המשיכו לקנות זירקונים מוברחים מסיביר, באיכות תעשייתית. בין השאר ייצאו אותם גם לרמת גן. הם הפקידו ערבות מחשבון שאושר על ידי פטר יאניץ' גוּסאייב, מנכ"ל נובוסיבירסק רוּס-בנק. לאחרונה נאלץ פטר יאניץ' למכור בהפסד את המטוס הפרטי שלו, ועוד למתחרים.

*

"מי זאת דאריה?" שאלה רותי.

"איזו דאריה?" שאלתי בתמיהה, "בחיי שיש לך חלומות משונים."

"לא יודעת, היה נדמה לי...  משהו... בוא נזמין פיצה, אין לי חשק להכין.. "

באי אחד ליד חופו של אגם בייקאל, עמד איש זקן. הוא ניגב תער נוצץ על שולי הגלימה.

לא היה שם מסלול נחיתה, רק סלעים, יער ומעגן סירות קטן. בדאצ'ה שעל החוף התאכסנה משלחת מחקר של גיאולוגים, גרמנים.

הוא החזיר את התער לכיס הגלימה ופיהק.

עקרון תער אוקאם.

נזיר בשם וויליאם איש אוקאם, בן המאה ה-14, טבע את הכלל הנקרא גם "עיקרון החיסכון". באמצעות התער הדמיוני נחתכים ומסולקים פרטים מיותרים המייצרים היפותזה מורכבת, לטובת ההסבר הפשוט ביותר המתאים לנצפה. או כניסוחו של אייזיק ניוטון: "אין להודות בקיומן של יותר סיבות לתופעות טבעיות, מאשר אלו שהוכחו כנכונות ומספיקות להסבר התופעות."

הבטחות

הֻלֶּדֶת הַבְטָחוֹת, קַלָּה, לְלֹא צִירִים

כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת, אוֹ רֵיחַ נַרְקִיסִים

כְּמוֹ קֶמֶל פֶּרַח נֵר הַלַּיְלָה מוּל הַיָּם

עַל חוֹל, בַּשֶּׁמֶשׁ הַקֵּיצִית

סִיעוֹת שֶׁל הֶרְגֵּלִים הִמְרִיאוּ

נָסוּ מִמַּכַּת הַכְּפוֹר

קַו הַמַּשְׁוֶה הוּא הַבְטָחָה סְמוּיָה

לְבַעֲלֵי כָּנָף הָרְגִילִים לִשְׁכֹּחַ

רַק הַזּוֹכְרִים אָבְדָן

עוֹבְרִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב, שׁוֹתְקִים

בֵּין הַצְּרָעוֹת, לוֹמְדִים בַּעֲנָוָה לַחֲלוֹם

וּלְהַבְטִיחַ נְבִיטָה בִּשְׂפַת הַחִיּוּכִים

שֵׁם-הַמָּקוֹם

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; - בראשית כ"ח, י"ב.

וַיִּפְגַּע – וְנִפְגָּע בַּמָּקוֹם הַהוּא

לָהַב אֵשׁ

וַיִּשְׁכַּב

שַׁרְשְׁרוֹת וּצְרִיחִים כַּעֲפַר

אַבְנֵי הַמָּקוֹם מְרַאֲשֹׁתָיו

בְּמַדֵּי אֲבוּקָה וְעָשָׁן הֵם עוֹלִים וְיֹרְדִים

עַל פְּלָדָה וּבָאֵשׁ.

מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה

עוֹלִים וְיֹרְדִים – בּוֹעֲרִים.

לֹא יָדָעְתִּי סֻלָּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה

מִי שָׂם הַבַּזֶּלֶת

עִם מְרַאֲשֹׁתָיו מַצֵּבָה

מַה שֵׁם-הַמָּקוֹם?

כמים הבאים

ליוכי פרלמן מיטבתה

תְּחִלָּה עִצּוּב

בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת עַל הַאָבְנַיִם

קְצֵה צִפֹּרֶן עַל הָרֹךְ

וְאַחַר-כָּךְ בָּאֵשׁ –

תָּמִיד לִצְרֹף בָּאֵשׁ

כְּדֵי שֶׁיָּכִיל וְיִשָּׁאֵר שָׁבִיר

מָקוֹם שֶׁרוּחַ הַמִּדְבָּר

עוֹבֶרֶת אֶל הַחוֹף.

כַּפּוֹת תָּמָר

נוֹשְׂאוֹת חֻדִּים קָשִׁים

מַה שֶׁהִנְּךָ שׁוֹמֵעַ

הוא קוֹצִים הַמְּלַטְּפִים אֲוִיר

- אֶחָד אֶחָד בְּטוּר,

מַסְרֵק לִבְּרִיזָה שׁוֹבֵבָה

וְאָז הַמַּיִם

הַשּׁוֹטְפִים בַּעֲרוּצֵי הַזֶּמֶר.

אַחֲרֵי שְׁקִיעָה

בּוֹאוּ, הַדְלִיקוּ מְדוּרוֹת,

אֵין כְּצִבְעֵי אוֹר-אֵשׁ

לִבְחֹן מִלּוֹת נִגּוּן 

בֵּין הַשִּׁטִּים,

רַק אִם כָּבוּ הַגֶּחָלִים וְהַהֵדִים,

בְּשֶׁקֶט הַמִּלִּים שָׁבוֹת

לִקְדַם-מְנוּחָתָן –

מְקום לֵדַת הַנְּבוּאָה

קידוד מזכרת

לַזִּכְרוֹנוֹת יֵשׁ נֶפַח רִאשׁוֹנִי

גַּל נֶעֱרַם, דָּחוּס מֵאֲחוֹרֵי אוֹתוֹת הַתֹּכֶן

תָּוִים דְּרוּכִים, כּוֹרְעִים לְהִזָּרֵק

קִוּוּן שֶׁל "דּוֹרַה מָאר"

אוֹ "בָּאוּנְטִי" –

בְּדִידִים בִּמְנוֹעֵי חִפּוּשׂ.

נִזְכַּרְתִּי בַּאֲהוּבָתִי מִנְּעוּרִים,

בְּחֻלְצָתָהּ הַלְּבָנָה תְּלוּיָה

עַל שָׂרִיגִים בַּכֶּרֶם מוּל הַלְּבָנָה,

וּמִי טוֹעֵם תִּירוֹשׁ

אִם עוֹר מַחְמָד גּוּפָהּ כְּבָר מֵת

וְהוּא זָכוּר וָחַי

רַק אִם יֶשְׁנִי עֲדַיִן.

מַה שֶׁנִּכְתַּב עַל מַצֵּבוֹת הוּא בֶּן-חֲלוֹף 

מָחֳרָתַיִם יִשָּׁלֵף בַּרְקוֹד מוּתָג

הַיְשֵׁר אֶל צָהֳרֵי הַשִּׁמָּמוֹן,

זְכֻיּוֹת קִנְיָן לִיחִידוֹת זְכִירָה

תִּהְיֶינָה נִסְחָרוֹת

מְעֻקָּרוֹת מֵרִגּוּשִׁים וּמְבֻטָּחוֹת.

לִזְכֹּר וּלְגַבּוֹת

זוֹ אָמָּנוּת צִדּוּד וַחֲצִיַּת כִּכָּרוֹת

מוּל רַמְזוֹרֵי קִידוּד,

בְּסֵדֶר מְתֻקְתָק, בְּלִי הַשְּׁקִיעוֹת,

בְּלִי פָּנָסֵי מְכוֹנִיּוֹת בָּעֲרָפֶל,

רַק הַשִּׁכְפּוּל הַמִּשְׁתַּקֵּף בַּשְּׁלוּלִיּוֹת

הִנֵה קִבַּעְתִּי!

וּבָזֹאת:

אֲנִי מַנִּיחַ עוֹד תְּמוּנָה שֶׁלֹא צֻלְּמָה

זְמִינָה, בְּסֵפֶר הָאוֹתוֹת הַמִּזְדַּמְּנִים

אדם במסע - גלוסה ליוסי איש אפיקים.

גְּלוֹסָה היא צורת שיר מחורז, בן חמישה בתים, שראשיתה במאה ה-14 בספרד.

היא פותחת בבית, או שיר קצר, שיש בו, בדרך כלל 4 שורות.

שורות אלו נחרזות במסורג (א-ב-א-ב).

כל אחת משורות בית זה, חוזרת, כשורה אחרונה, בקצות ארבעת בתי ההמשך, בהתאמה.

בתי ההמשך בני 10 שורות, החריזה בהם מסורגת בסדר מיוחד (א-ב-א-ב-א-ג-ד-ג-ג-ד). אולם במשך הזמן הוכנסו שינויים במספר הבתים, בארכם ובנוסחת החריזה.

העיקרון המנחה שנותר קבוע הוא הבית הראשון (או שיר הנושא) ששורותיו מהוות את השורות האחרונות בבתים הבאים, על פי סידרם.

מבחינת התוכן, בדרך כלל מהווה הבית הראשון אקספוזיציה, כלומר בסיס רעיוני לפיתוח הנושא בבתי ההמשך.

בגלוסה כאן, שמרתי על המבנה המסורתי, מלבד אורך כל שורה, כאן היא ארוכה יותר.

מאמר על צורת שירה זו, נמצא כאן, תחת הכותרת "מאמר - שירה ושמה לשון - גלוסה".

השיר נכתב במיוחד לחברי יוסי מקיבוץ אפיקים.

אדם במסע

            ליוסי איש אפיקים 

 

לְהָקוֹת עֲגוּרִים עָפוֹת בְּמַסְלוּל הַנָּתוּן מִכְּבָר

אִם הָאוֹר עַל שָׂדוֹת יִנְהַר אוֹ בְּצֵל עֲנָנִים נֶחְבָּא

כָּךְ יָחִיד בְּמַסַּע הוֹוֶה, הָעוֹקֵב הֲמוֹנֵי עָבָר

כִּי תָּמִיד הַמָּחָר חָבוּי בְּמַחֲסֵה עֲתִידוֹ הַבָּא.

הֶעָנָן אֶל גְּשָׁמִים נוֹעַד וְהַנַּחַל יָבוֹא אֲגַם

נְעוּרִים יְחֵפִים אֶזְכֹּר עַל יַרְדֵּן שֶׁל תְּשׁוּקָה וְנוֹף

הַהֶמְשֵׁךְ מְשֹׁעָר מֵרֹאשׁ, לְחִבּוּק אֲהָבִים תֻּרְגַּם

וְחַרְטוֹם הַפּוֹגֵשׁ גַּלִּים עוֹד יַרְגִּיעַ אֵצֶל הַחוֹף

אִם גָּבִיעַ יֻגַּשׁ מָלֵא, גַּם הַיַּיִן סוֹפוֹ נִלְגַּם.

יֵשׁ לָאֹפֶל מוֹעֵד לִמְעֹד, לְאוֹר שַׁחַר הַשְּׁחוֹר יִרְעַד

אָךְ הַצֵּל בַּחַמָּה יַצִּיב אִם הָאוֹר בִּנְתִיבוֹ גָּבַר.

הַטָּסִים בְּמוֹעֵד נָתוּן אַךְ חוֹתְרִים לְיַעֲדָם לְבָד

לִפְעָמִים בְּשׁוּלֵי דְּרָכִים כִּוּוּנָם בַּסְּעָרָה יֹאבַד

לְהָקוֹת עֲגוּרִים עָפוֹת בְּמַסְלוּל הַנָּתוּן מִכְּבָר.

הֵן יֶשְׁנָהּ בַּבַּצֹּרֶת עֵת בָּהּ הַזֶּרַע יִפֹּל עָקָר

אוֹ יְמֵי רְוָיָה שׁוֹטְפִים כְּשֶׁהָרַךְ לִצְמִיחָה נוֹלַד

אִם אִלֵּם מִנִּגּוּן הַקּוֹל וְהַזְּרוֹעַ עַל שֶׁכֶם קַר

אָז חַבֵּק בְּחִיּוּךְ נָכוֹן וְהוֹשֵׁט אֶת הַיָּד אֶל יָד,

יְבֹרַךְ גַּם הַיּוֹם הַדַּל שֶׁעַל פֶּתַח אֵיתָן יָקָר.

אִם לַזְּמַן אֵין יָמִין וּשְׂמֹאל, שֶׁפֶךְ עַז לוֹ אֶחָד: עַכְשָׁו

אֶל מָחָר הַתִּקְוָה נִקְוֵית וְלָסֶגֶת אֵינֶנִּי בָּא

כִּי שְׁנוֹתֵינוּ כִּקְרָב בְּלִימָה נֶגֶד גּוּף הַמְּשָׂרֵךְ דְּרָכָיו

רוּץ קָדִימָה מִבְּלִי לַחְדֹּל, אֵין אָחוֹר כִּמְגַמַּת הַשָּׁב

אִם הָאוֹר עַל שָׂדוֹת יִנְהַר אוֹ בְּצֵל עֲנָנִים נֶחְבָּא.

זֶה נָכוֹן, בְּשָׁעוֹת קְטַנּוֹת הַמַּכְאוֹב הַדּוֹקֵר אִישִׁי

וְאֵין אִישׁ הַזּוֹכֵר לֵדָה בַּצִּירִים שֶׁאִמּוֹ סָפְרָה,  

אַהֲבָה מְכַסָּה פְּחָדִים בְּמָסָךְ תּוֹבָנָה רִגְשִׁי

אָךְ הַמַּחַט הַהִיא בַּפְּנִים, בַּבָּשָׂר הַפְּרָטִי עָבְרָה.

עֹקֶץ עַז מְלֻבָּן הוֹלֵם מֵעַמּוּד הַשִּׁדְרָה לְרֹאשִׁי

מִתַּחְתָּיו הַפְּחָדִים מָרִים, יְבַכּוּ תַּמְרוּרֵי קָצֶה

כִּי מָטָר אֶל עָרוּץ גּוֹלֵשׁ וְחוֹתֵר בִּשְׁכָבוֹת חַוָּר

עַד יַרְדֵּן, עֲרָבוֹת חִוְּרוֹת יְפַלַּחַ, בִּנְתִיבוֹ חוֹצֶה

הַיּוֹרֵד לְיַמַּת הַמֶּלַח, לֹא-עוֹד רַעֲנָן יֵצֵא

כָּךְ יָחִיד בְּמַסַּע הוֹוֶה, הָעוֹקֵב הֲמוֹנֵי עָבָר.

הֵן הַבֹּקֶר אֶל יוֹם יָאִיר וְרֵיחוֹ שֶׁל קָפֶה: עֻבְדָּה.

צְחוֹק נָשִׁים, גַּם מֵחֶדֶר זָר, מְעוֹרֵר מִין תְּשׁוּקָה גְּנוּבָה.

הַדְּרָכִים הַפְּתוּחוֹת שֶׁלְּךָ וְהָאָרֶץ כֻּלָּהּ תּוֹדָה

וְעַל כֵּן הַיּוֹצֵא אֶל קְרָב לַחֲגוֹר מְצָרֵף תִּקְוָה

וּמְחַיֵּךְ לְאַחַר מַכְאוֹב כְּמַחְזִיק עַל הַקַּו עֶמְדָּה.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת שַׁלְוָה, אִם הַלַּיְלָה הַזֶּה נִקְרַע,

שֶׁבְּכָל הַבְּדִיקוֹת נָקִי, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת נֶחְבָּא.

גַּם הַיוֹם עוֹד דַּקָּה-דַּקָּה אֶת מִנְיָן הָרְגָעִים נִגְרַע 

כַּחוֹתֵר בִּמְשׁוֹטִים לַחוֹף הוּא יַפְנֶה אֶת גַּבּוֹ לָרַע

כִּי תָּמִיד הַמָּחָר חָבוּי בְּמַחֲסֵה עֲתִידוֹ הַבָּא.

לא כל יום פורים

סַנְדרָה הייתה משום מה האחות היחידה שנותרה במחלקה, אחרי שהרב וכמה מנערות בני עקיבא, הביאו לנו משלוח מנות. מרסֶלו - או כפי שקראנו לו צֶ'לוֹ - צעק חמש דקות רצופות - אחרי שבילה כמה שעות כשפניו אל הקיר - שמישהו יבוא סוף-סוף ויהפוך אותו כשפניו למרכז החדר. סנדרה השמיעה "עוד-מעט, עוד-מעט", והוסיפה "אני רק אגמור עם ההַשְׁרָיָה הזו של זכריה".

סָעִיד, הגשש שנשרף ממוקש זרחן ושכב ליד הדלת דיווח לנו שכל יתר האחיות נעלמו לתוך חדר הטיפולים - לא ידענו למה.

שמונה היינו שם, רְסוּקֵי גוף, יותר מחצי שנה לאחר המלחמה. כאלה שכבר נמאס להם עד מוות מהחדר המחורבן, מהחבר'ה ומהשטויות שלהם, בעצם מהכל.

בעלי משפחות או פרוטקציה הועברו כבר מזמן לבתי חולים אחרים במרכז הארץ. נותרנו "מחלקת העזובים", כך כינה נסים אבשלום, השריונר, את החדר שלנו בשמץ התנשאות.

הוא, הממזר, לא סבל כל כך. אפילו הפציעה שלו הייתה סתם סיבוך מתמשך של פגיעה בבלוטות, משהו שלא כל כך כואב. העיקר, הייתה לו חֲבֵרָה קבועה שהייתה באה כמעט כל יום, מדברת ומדברת כמו רדיו והעיניים שלה עוקבות אחר האחיות המסיימות עם התרופות וטיפולי הערב.

רק כשנעשה חושך היינו שומעים את החריקה, כשהיא מקרבת את הכיסא שלה אליו ומשתתקת מכל הפטפוטים שלה. כולם היו מקשיבים - מקשיבים במתח, שאולי יצליחו לצוּד רחש בד על עור, חריקות של המיטה, אולי אפילו אנחה כבושה של הנאה.

צֶ'לו, למחרת בבוקר, לפני ביקור הרופאים - אם שכב על הצד המתאים - היה לוחש לנסים בצרידות, "בן זונה עם מזל, אפילו כשהוא פצוע נופל לשמנת - מחלקת העזובים הא?".

כשסנדרה נגשה בסוף והפכה אותו, כבה פתאום האור, אפילו המנורה הקטנה של אבְרוּם שלא היו לו רגליים אבל היה קורא כל הזמן חומר ללימודי מורה דרך.

"קֶצֶר!?" קרא מישהו בחושך.

ואז נשמעה מוזיקה מהמסדרון. לא כמו הרדיו שהיינו שומעים בלי סוף. מוזיקה מרמקול, סוערת, סמבה ברזילאית או משהו כזה.

אורות כתומים וכחולים האירו פנימה מצידי הדלת ולהקת רקדניות עירומות למחצה ריקדה פנימה. האור התחזק. לקח לנו אולי שתי דקות עד שזיהינו את האחיות שהיינו רואים תמיד בחלוקים לבנים.

כל חמש האחיות של הבִּיתן לבשו בגדי ים ביקיני והיו מעוטרות בנוצות צבעוניות, מטפחות משי וסרטים צבעוניים. הן היו מאופרות ונצצו מפירורים של אבקה זוהרת שנזרתה עליהן בשפע.

הבנות הניעו את גופן כמו מטורפות, הסתובבו, הרימו זרועות עירומות למעלה וזקפו שדיים צעירים המאיימים לקרוע את הרצועות הדקות. את עכוזיהן טלטלו בתנועת רטט של שרירים גמישים חטובים. הייתי חושב שהגענו לעולם אחר, לולא ראיתי מולי את רוֹמָן מחזיק בשתי ידיו את התחבושת הענקית על חזהו, היכן שחסרות חלק מהצלעות, מפגז מרגמה. רומן המסכן, כנראה שההתרגשות גרמה לו כאבים אבל הפנים שלו נראו משונים כשהוא צוחק ובוכה, בו-זמנית, בפה פעור והדמעות נוזלות לו על הלחיים.

כרמית מהשרות הלאומי – אהובתי הסודית שלעולם לא תדע עד כמה –

נעצרה עכשיו וצעקה לנו "פורים! לא?" כרמית לא הייתה דתיה כמו יתר בנות השרות הלאומי. הצבא סירב לגייס אותה בגלל הלב שהיה בו מום מלידה. "עם יופי כמו שלך" העזתי ואמרתי לה ערב אחד, "החור בלב שלך נעשה מדבק" היא חייכה ולא ענתה לי. עכשיו רקדה לפני כמו מתוך חלום. כל בנות הסגל היו עכשיו חלום פלאים בלתי נתפש, בלתי מושג.

מישהו בחוץ החליף את המנגינה. אולי סלוֹאוּ - אני לא מומחה לזה. הייתה זו מנגינה כמו אהבה, כמו ליטוף. עכשיו רקדה כל אחת מהבנות מול מישהו מאיתנו, רקדה כאילו רק בשבילו....

"דַּייי!!" נשמעה צריחה נוראה.

צ'לו, שאף פיזיותרפיסט לא הצליח לגרום לו להתהפך במיטה בעצמו, ישב למחצה, גופו נשען על יד רועדת. "תפסיקו את זה! אני לא יכול, - או שתסרסו אותי." הוא בכה, "אתן לא מבינות? ... זה לראות אותכן... ככה על ידי?" והמשיך להתייפח בקול שקט.

הבנות נעצרו במבוכה, הביטו בנו, הביטו זו בזו... אסתר התחילה לומר "חשבנו... לפורים... ו.."

סנדרה שעוד קודם פשטה את החלוק וגילתה מתחתיו בגד-ים אדום לוהט, עמדה לפני צ'לו וידיה על המותניים. "ככה זה אַה? גַּלְגְּלוּ אותו לחדר טיפולים". אסתר ואילנה אחזו במיטה והחלו להסיע אותה. צ'לו נשכב שוב על המיטה, "מה? .. מה?... למה?..."

"אל תדאג חמודי, אני עוד אקפיץ אותך." תוך הילוך לצידו נטלה סנדרה את ידו של צ'לו והעבירה על ירכה.

"נעשה קצת פיזיותרפיה, טוב?".

הדלת נסגרה, כולנו הקשבנו וחיכינו. לא שמענו מאומה, לא נרדמנו ואף אחד לא הוציא מילה מהפה. זמן רב עבר עד שהוכנסה מיטתו של צ'לו בחזרה לחדר. הוא ישן. למחרת לא היה מוכן לספר כלום, "תחשבו שזה לא היה", אמר.

כעבור שבוע חגגנו על בירה את "חגיגת ההתיישבות" של צ'לו, שהתחיל להתיישב במיטה בעצמו, הוא הדגים לכולם ומחאנו כפיים.

דוקטור אבנעזר הרשה לי סוף סוף לשתות פחית בירה. לאחר חדשים של התנזרות מאלכוהול בגלל התרופות, עלתה הבירה לראשי מהר. סנדרה התכופפה לאסוף את הכוסות והפחיות למגשים, הנחתי יד על אחוריה המלאים.

כמו קפיץ פנתה אחורנית וסטרה על ידי. "שלא תעיז..!", אחר כך בְּרַכּוּת - הרבה יותר רַכּוּת - אמרה בשקט, "לא כל יום פורים חמוד שלי".