גְּלוֹסָה היא צורת שיר מחורז, בן חמישה בתים, שראשיתה במאה ה-14 בספרד.
היא פותחת בבית, או שיר קצר, שיש בו, בדרך כלל 4 שורות.
שורות אלו נחרזות במסורג (א-ב-א-ב).
כל אחת משורות בית זה, חוזרת, כשורה אחרונה, בקצות ארבעת בתי ההמשך,
בהתאמה.
בתי ההמשך בני 10 שורות, החריזה בהם מסורגת בסדר מיוחד (א-ב-א-ב-א-ג-ד-ג-ג-ד). אולם במשך הזמן הוכנסו
שינויים במספר הבתים, בארכם ובנוסחת החריזה.
העיקרון המנחה שנותר קבוע הוא הבית הראשון (או שיר הנושא) ששורותיו
מהוות את השורות האחרונות בבתים הבאים, על פי סידרם.
מבחינת התוכן, בדרך כלל מהווה הבית הראשון אקספוזיציה, כלומר בסיס רעיוני
לפיתוח הנושא בבתי ההמשך.
בגלוסה כאן, שמרתי על המבנה המסורתי, מלבד אורך כל שורה, כאן היא ארוכה
יותר.
מאמר על צורת שירה זו, נמצא כאן, תחת הכותרת "מאמר - שירה ושמה לשון - גלוסה".
השיר נכתב במיוחד לחברי יוסי מקיבוץ אפיקים.
אדם במסע
ליוסי
איש אפיקים
לְהָקוֹת עֲגוּרִים עָפוֹת בְּמַסְלוּל הַנָּתוּן מִכְּבָר
אִם הָאוֹר עַל שָׂדוֹת יִנְהַר אוֹ בְּצֵל עֲנָנִים נֶחְבָּא
כָּךְ יָחִיד בְּמַסַּע הוֹוֶה, הָעוֹקֵב הֲמוֹנֵי עָבָר
כִּי תָּמִיד הַמָּחָר חָבוּי בְּמַחֲסֵה עֲתִידוֹ הַבָּא.
הֶעָנָן אֶל גְּשָׁמִים נוֹעַד וְהַנַּחַל יָבוֹא אֲגַם
נְעוּרִים יְחֵפִים אֶזְכֹּר עַל יַרְדֵּן שֶׁל תְּשׁוּקָה וְנוֹף
הַהֶמְשֵׁךְ מְשֹׁעָר מֵרֹאשׁ, לְחִבּוּק אֲהָבִים תֻּרְגַּם
וְחַרְטוֹם הַפּוֹגֵשׁ גַּלִּים עוֹד יַרְגִּיעַ אֵצֶל הַחוֹף
אִם גָּבִיעַ יֻגַּשׁ מָלֵא, גַּם הַיַּיִן סוֹפוֹ נִלְגַּם.
יֵשׁ לָאֹפֶל מוֹעֵד לִמְעֹד, לְאוֹר שַׁחַר הַשְּׁחוֹר יִרְעַד
אָךְ הַצֵּל בַּחַמָּה יַצִּיב אִם הָאוֹר בִּנְתִיבוֹ גָּבַר.
הַטָּסִים בְּמוֹעֵד נָתוּן אַךְ חוֹתְרִים לְיַעֲדָם לְבָד
לִפְעָמִים בְּשׁוּלֵי דְּרָכִים כִּוּוּנָם בַּסְּעָרָה יֹאבַד
לְהָקוֹת עֲגוּרִים עָפוֹת בְּמַסְלוּל הַנָּתוּן
מִכְּבָר.
הֵן יֶשְׁנָהּ בַּבַּצֹּרֶת עֵת בָּהּ הַזֶּרַע יִפֹּל עָקָר
אוֹ יְמֵי רְוָיָה שׁוֹטְפִים כְּשֶׁהָרַךְ לִצְמִיחָה נוֹלַד
אִם אִלֵּם מִנִּגּוּן הַקּוֹל וְהַזְּרוֹעַ עַל שֶׁכֶם קַר
אָז חַבֵּק בְּחִיּוּךְ נָכוֹן
וְהוֹשֵׁט אֶת הַיָּד אֶל יָד,
יְבֹרַךְ גַּם הַיּוֹם הַדַּל שֶׁעַל פֶּתַח אֵיתָן יָקָר.
אִם לַזְּמַן אֵין יָמִין וּשְׂמֹאל,
שֶׁפֶךְ עַז לוֹ אֶחָד: עַכְשָׁו
אֶל מָחָר הַתִּקְוָה נִקְוֵית וְלָסֶגֶת אֵינֶנִּי בָּא
כִּי שְׁנוֹתֵינוּ כִּקְרָב בְּלִימָה נֶגֶד גּוּף
הַמְּשָׂרֵךְ דְּרָכָיו
רוּץ קָדִימָה מִבְּלִי לַחְדֹּל,
אֵין אָחוֹר כִּמְגַמַּת הַשָּׁב
אִם הָאוֹר עַל שָׂדוֹת יִנְהַר אוֹ בְּצֵל עֲנָנִים
נֶחְבָּא.
זֶה נָכוֹן, בְּשָׁעוֹת קְטַנּוֹת הַמַּכְאוֹב הַדּוֹקֵר אִישִׁי
וְאֵין אִישׁ הַזּוֹכֵר לֵדָה בַּצִּירִים שֶׁאִמּוֹ סָפְרָה,
אַהֲבָה מְכַסָּה פְּחָדִים בְּמָסָךְ תּוֹבָנָה רִגְשִׁי
אָךְ הַמַּחַט הַהִיא בַּפְּנִים, בַּבָּשָׂר הַפְּרָטִי עָבְרָה.
עֹקֶץ עַז מְלֻבָּן הוֹלֵם מֵעַמּוּד הַשִּׁדְרָה לְרֹאשִׁי
מִתַּחְתָּיו הַפְּחָדִים מָרִים, יְבַכּוּ תַּמְרוּרֵי קָצֶה
כִּי מָטָר אֶל עָרוּץ גּוֹלֵשׁ וְחוֹתֵר בִּשְׁכָבוֹת חַוָּר
עַד יַרְדֵּן, עֲרָבוֹת חִוְּרוֹת
יְפַלַּחַ, בִּנְתִיבוֹ חוֹצֶה
הַיּוֹרֵד לְיַמַּת הַמֶּלַח, לֹא-עוֹד רַעֲנָן יֵצֵא
כָּךְ יָחִיד בְּמַסַּע הוֹוֶה, הָעוֹקֵב הֲמוֹנֵי עָבָר.
הֵן הַבֹּקֶר אֶל יוֹם יָאִיר וְרֵיחוֹ שֶׁל קָפֶה: עֻבְדָּה.
צְחוֹק נָשִׁים, גַּם מֵחֶדֶר זָר, מְעוֹרֵר מִין תְּשׁוּקָה גְּנוּבָה.
הַדְּרָכִים הַפְּתוּחוֹת שֶׁלְּךָ וְהָאָרֶץ כֻּלָּהּ תּוֹדָה
וְעַל כֵּן הַיּוֹצֵא אֶל קְרָב לַחֲגוֹר מְצָרֵף תִּקְוָה
וּמְחַיֵּךְ לְאַחַר מַכְאוֹב כְּמַחְזִיק עַל הַקַּו עֶמְדָּה.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת שַׁלְוָה, אִם הַלַּיְלָה הַזֶּה נִקְרַע,
שֶׁבְּכָל הַבְּדִיקוֹת נָקִי, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת נֶחְבָּא.
גַּם הַיוֹם עוֹד דַּקָּה-דַּקָּה אֶת מִנְיָן הָרְגָעִים נִגְרַע
כַּחוֹתֵר בִּמְשׁוֹטִים לַחוֹף הוּא יַפְנֶה אֶת גַּבּוֹ לָרַע
כִּי תָּמִיד הַמָּחָר חָבוּי בְּמַחֲסֵה עֲתִידוֹ הַבָּא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה