סַנְדרָה הייתה משום מה האחות היחידה שנותרה במחלקה, אחרי שהרב וכמה מנערות
בני עקיבא, הביאו לנו משלוח מנות. מרסֶלו - או כפי שקראנו לו צֶ'לוֹ - צעק חמש
דקות רצופות - אחרי שבילה כמה שעות כשפניו אל הקיר - שמישהו יבוא סוף-סוף ויהפוך
אותו כשפניו למרכז החדר. סנדרה השמיעה "עוד-מעט, עוד-מעט", והוסיפה
"אני רק אגמור עם ההַשְׁרָיָה הזו של
זכריה".
סָעִיד, הגשש שנשרף ממוקש זרחן ושכב ליד הדלת דיווח לנו שכל יתר האחיות
נעלמו לתוך חדר הטיפולים - לא ידענו למה.
שמונה היינו שם, רְסוּקֵי גוף, יותר מחצי שנה לאחר המלחמה. כאלה שכבר
נמאס להם עד מוות מהחדר המחורבן, מהחבר'ה ומהשטויות שלהם, בעצם מהכל.
בעלי משפחות או פרוטקציה הועברו כבר מזמן לבתי חולים אחרים במרכז הארץ.
נותרנו "מחלקת העזובים", כך כינה נסים אבשלום, השריונר, את החדר שלנו
בשמץ התנשאות.
הוא, הממזר, לא סבל כל כך. אפילו הפציעה שלו הייתה סתם סיבוך מתמשך של פגיעה
בבלוטות, משהו שלא כל כך כואב. העיקר, הייתה לו חֲבֵרָה קבועה
שהייתה באה כמעט כל יום, מדברת ומדברת כמו רדיו והעיניים שלה עוקבות אחר האחיות
המסיימות עם התרופות וטיפולי הערב.
רק כשנעשה חושך היינו שומעים את החריקה, כשהיא מקרבת את הכיסא שלה אליו
ומשתתקת מכל הפטפוטים שלה. כולם היו מקשיבים - מקשיבים במתח, שאולי יצליחו לצוּד
רחש בד על עור, חריקות של המיטה, אולי אפילו אנחה כבושה של הנאה.
צֶ'לו, למחרת בבוקר, לפני ביקור הרופאים - אם שכב על הצד המתאים - היה
לוחש לנסים בצרידות, "בן זונה עם מזל, אפילו כשהוא פצוע נופל לשמנת - מחלקת
העזובים הא?".
כשסנדרה נגשה בסוף והפכה אותו, כבה פתאום האור, אפילו המנורה הקטנה של
אבְרוּם שלא היו לו רגליים אבל היה קורא כל הזמן חומר ללימודי מורה דרך.
"קֶצֶר!?" קרא מישהו בחושך.
ואז נשמעה מוזיקה מהמסדרון. לא כמו הרדיו שהיינו שומעים בלי סוף. מוזיקה
מרמקול, סוערת, סמבה ברזילאית או משהו כזה.
אורות כתומים וכחולים האירו פנימה מצידי הדלת ולהקת רקדניות עירומות
למחצה ריקדה פנימה. האור התחזק. לקח לנו אולי שתי דקות עד שזיהינו את האחיות
שהיינו רואים תמיד בחלוקים לבנים.
כל חמש האחיות של הבִּיתן לבשו בגדי ים ביקיני והיו מעוטרות בנוצות
צבעוניות, מטפחות משי וסרטים צבעוניים. הן היו מאופרות ונצצו מפירורים של אבקה
זוהרת שנזרתה עליהן בשפע.
הבנות הניעו את גופן כמו מטורפות, הסתובבו, הרימו זרועות עירומות למעלה
וזקפו שדיים צעירים המאיימים לקרוע את הרצועות הדקות. את עכוזיהן טלטלו בתנועת רטט
של שרירים גמישים חטובים. הייתי חושב שהגענו לעולם אחר, לולא ראיתי מולי את רוֹמָן
מחזיק בשתי ידיו את התחבושת הענקית על חזהו, היכן שחסרות חלק מהצלעות, מפגז מרגמה.
רומן המסכן, כנראה שההתרגשות גרמה לו כאבים אבל הפנים שלו נראו משונים כשהוא צוחק
ובוכה, בו-זמנית, בפה פעור והדמעות נוזלות לו על הלחיים.
כרמית מהשרות הלאומי – אהובתי הסודית שלעולם לא תדע עד כמה –
נעצרה עכשיו וצעקה לנו "פורים! לא?" כרמית לא הייתה דתיה כמו
יתר בנות השרות הלאומי. הצבא סירב לגייס אותה בגלל הלב שהיה בו מום מלידה. "עם
יופי כמו שלך" העזתי ואמרתי לה ערב אחד, "החור בלב שלך נעשה מדבק"
היא חייכה ולא ענתה לי. עכשיו רקדה לפני כמו מתוך חלום. כל בנות הסגל היו עכשיו
חלום פלאים בלתי נתפש, בלתי מושג.
מישהו בחוץ החליף את המנגינה. אולי סלוֹאוּ - אני לא מומחה לזה. הייתה זו
מנגינה כמו אהבה, כמו ליטוף. עכשיו רקדה כל אחת מהבנות מול מישהו מאיתנו, רקדה
כאילו רק בשבילו....
"דַּייי!!" נשמעה צריחה
נוראה.
צ'לו, שאף פיזיותרפיסט לא הצליח לגרום לו להתהפך במיטה בעצמו, ישב
למחצה, גופו נשען על יד רועדת. "תפסיקו את זה! אני לא יכול, - או שתסרסו
אותי." הוא בכה, "אתן לא מבינות? ... זה לראות אותכן... ככה על
ידי?" והמשיך להתייפח בקול שקט.
הבנות נעצרו במבוכה, הביטו בנו, הביטו זו בזו... אסתר התחילה לומר
"חשבנו... לפורים... ו.."
סנדרה שעוד קודם פשטה את החלוק וגילתה מתחתיו בגד-ים אדום לוהט, עמדה
לפני צ'לו וידיה על המותניים. "ככה זה אַה? גַּלְגְּלוּ
אותו לחדר טיפולים". אסתר ואילנה אחזו במיטה והחלו להסיע אותה. צ'לו נשכב שוב
על המיטה, "מה? .. מה?... למה?..."
"אל תדאג חמודי, אני עוד אקפיץ אותך." תוך הילוך לצידו נטלה
סנדרה את ידו של צ'לו והעבירה על ירכה.
"נעשה קצת פיזיותרפיה, טוב?".
הדלת נסגרה, כולנו הקשבנו וחיכינו. לא שמענו מאומה, לא נרדמנו ואף אחד
לא הוציא מילה מהפה. זמן רב עבר עד שהוכנסה מיטתו של צ'לו בחזרה לחדר. הוא ישן.
למחרת לא היה מוכן לספר כלום, "תחשבו שזה לא היה", אמר.
כעבור שבוע חגגנו על בירה את "חגיגת ההתיישבות" של צ'לו, שהתחיל
להתיישב במיטה בעצמו, הוא הדגים לכולם ומחאנו כפיים.
דוקטור אבנעזר הרשה לי סוף סוף לשתות פחית בירה. לאחר חדשים של התנזרות
מאלכוהול בגלל התרופות, עלתה הבירה לראשי מהר. סנדרה התכופפה לאסוף את הכוסות
והפחיות למגשים, הנחתי יד על אחוריה המלאים.
כמו קפיץ פנתה אחורנית וסטרה על ידי. "שלא תעיז..!", אחר כך בְּרַכּוּת - הרבה יותר רַכּוּת - אמרה בשקט, "לא כל יום
פורים חמוד שלי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה