דודי בן עמי

דודי בן עמי
דודי בן עמי; צילמה: שרית שץ

יום רביעי, 11 במאי 2016

עם ריח יין


                                   (ה' באייר תש'ח שלי)

כשאני מגיע ליקב אצלנו, לפני הכניסה לחדר החביות, אני מתחיל להתרגש.
ריחות של יין – של חביות יין – מסחררים את דמיוני עוד יותר משתיית יין.
נכון שמאז ילדותי אהבתי ריחות לחם טרי במאפיה, קפה כשהוא נקלה ונטחן, אפילו ריח חלב טרי כשהוא מורכב על גב ריח של רפת.

יין זו איכות אחרת. לחביות יין בחלל סגור יש ריחות של אגדה, של איים קסומים, חופי דקלים ודשא. טעם נגינת מיתרים שאתה שומע מרחוק ממדורה לילית שסביבה חבוקים סטירים ונימפות – כמדומה לי. 

               
מעולם לא נשביתי בקסמי ריח כמו בראשית הקיץ ההוא ב-ה' באייר תש"ח, כמה דקות לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, כשנכנסתי לחנות היינות של הוַיינפֶלֶדֶרים בדיזנגוף.

חנות יין בסגנון של פעם, ללא יינות יבוא יקרים וללא יינות בוטיק, רק כמה מיני ליקרים וקוניאק, הוק ו"אדום עתיק" של כרמל מזרחי, חיקויים דלים של מלגה, טוקאי, פורט ובעיקר חבית יין מתוק לקידוש – סתם יין זול שקוראים לו 'יין- מהחבית' ומודדים אותו לפי רבעי-ליטר.

את שידור הרדיו של ההכרזה שמעתי ברדיו של "קפה שטרן" בפינת דיזנגוף, משתי סיבות: ראשית, הרדיו הקטן שלנו מת אחרי כ"ט בנובמבר וטרם הצלחנו לרכוש לו יורש. שנית, אבא חזר בצהרים עם הרובה והקסדה מהעמדות שמול יַאזוּר. הוא הביא לי כמעט עשרים תרמילים של כדורי רובה, שהיינו אוספים. אחר כך שלח אותי, עם בקבוק ריק ומטבע של שילינג, לחנות היינות של לייזר ויינפלדר, לקנות "כמה שיֵצא בשילינג".

אבא סיפר כי בן גוריון עומד להכריז על הקמת המדינה היהודית וכמו בחג, נחוץ לערוך קידוש ולברך "שהחינו" – לפני שייקחו אותו בטנדר בחזרה לעמדה.

לפני שהלכתי אמרה אמא שקשה לשתות "לחיים" כשאצל השכנים בבית הסמוך, כבר יומיים לא מפסיק הבכי. ידעתי שאצלם, אבא של אליעזר נשרף עם המשאית שלו בדרך לירושלים. כשהיא אמרה את זה, הסתכלה על אבא ויכולתי לראות שהיא מודאגת. אני אמרתי שבכל זאת צריך לשמוח, גם אם הרבה אנשים נהרגו בשביל השמחה הזאת – לא בטוח שאמא השתכנעה.

בינתיים הם נכנסו אל משפחת שרמן לשתות תה ולשמוע את שידור הרדיו אצלם.

 עמדתי ליד בית הקפה והקשבתי לבן גוריון מקריא את מגילת העצמאות.

איש אחד שלא הכרתי ישב על המדרכה ובכה. הוא דיבר באידיש ולא כל כך הבנתי, רק את השם "ברגן-בלזן" שכולנו למדנו כבר מזמן.

אנשים על המדרכה ממול מחאו כפים. בבית של עידו, מעבר לפינה, התחיל מישהו לשיר "האמיני יום יבוא". משאית עברה ועליה שני נערים עם דגל תכלת לבן... ואז נכנסתי לחנות היינות הסמוכה.
 

החנות הייתה אפלולית, מהמדפים הבריקו עשרות בקבוקים בברק כהה. על השולחן הייתה כוס עם קצת ברנדי בתחתית. בפינה היו שתי חביות, אחת קטנה ואחת גדולה יותר. לייזר, יהודי דתי מזוקן – בעל החנות, לא היה שם; בעצם לא ראיתי שם אף אחד. אבל הריח; הריח מילא את החנות.

בספר אחד קראתי על ריח של יין ישן שמושך אנשים צעירים, מפתה ומשנה אותם. נערים שהופכים לברושים או לאיילים, נערות שזורקות את בגדי המשי והופכות לפרפרים. הייתי עוד ילד ולכן מחוסן ממלכודות של אגדה – לא מפני ריח היין.

התיישבתי על ארגז וחיכיתי שמישהו יבוא, ואז שמעתי רחשים משונים ולחישות מהמחסן שבירכתי החנות. הלכתי בשקט והצצתי פנימה.
 

על חבית ישנה של יין ישבה שרה-בלומה, בתו של בעל החנות, נשענת אל הקיר שמאחור. בגדיה היו פרומים ושמלתה מופשלת עד למעלה, ירוק כהה עם רגלים בהירות. ביניהן היו רגליים שזופות ומכנסי חאקי נפולות של חייל אחד שלא הכרתי.

שרה-בלומה חיבקה אותו והשמיעה קול משונה. הוא לחש לה כל מיני מילים שקטות, נדמה לי בפולנית.
ידעתי שהיא יפה ולא שיערתי עד כמה; עוד לא ידעתי אז כמה יופי מתווסף לפניהן של נערות בשעת אהבה.

ריח עדין ושונה של גופים עירומים ועוד משהו שלא הכרתי, נמזג בעדינות והתערבב בריח היין המתוק. נצמדתי למזוזת הפתח, פי ועיניי פעורים.
 
שרה-בלומה ראתה אותי, דחפה את החייל והתכסתה במהירות, שמלתה הכבדה גלשה וכיסתה את ירכיה ושוקיה, כמסך בתום המחזה.
צבע היין שמזגה לבקבוק הריק שהבאתי כאילו השתקף בפניה שהסמיקו.

היא מילאה לי 'עד הסוף' ודחתה את ידי עם המטבע המושט לה. "תשאיר אצלך, תקנה לך גלידה" אמרה. "אני נשבע שלא אספר כלום, לא אגיד לאף אחד" לחשתי והסמקתי כמעט כמוה.

 למחרת השכם בבוקר כבר הייתה אזעקה. מטוסי ספיטפייר מצריים זרקו פצצות וניסו לפגוע בתחנת הכוח "רידינג" וב"מחנה יונה". הלכתי עם רמי, החבר שלי, לאסוף רסיסים של פצצות על יד הירקון. כשחזרנו אמא כעסה עלי. היא שכחה מהר, כי הייתה שוב אזעקה והשכנים מהקומות העליונות ירדו למסדרון הדירה שלנו שהיה המוגן ביותר בבית.

הלימודים בבית הספר נפסקו לגמרי. כל השבוע עזרנו למלא שקי חול ולסדר אותם, כדי להגן על הכניסה לבית. זה היה בדיוק בזמן כי פצצות נפלו על ידנו. כולם אמרו שהמצרים מנסים לפגוע במוסך האוטובוסים של "המעביר" שהיה קרוב, מול קצה הרחוב שלנו.

 ואז ראיתי את שרה-בלומה לובשת בגדים שחורים. ארוסה נפל בקרב בנגב. ניסים, השכן שלנו שסיפר על כך, אמר שפגז חודר שריון 'נכנס' בעמדה והרג אותו, יחד עם עוד חבר.
אחר כך סיפרו ששרה-בלומה בהריון, לייזר גרש אותה מהבית, סגר את החנות ועבר לבני ברק. ידעתי אז כי את ריח חנותו ויפי בתו לא אשכח לעולם.
 
* *

 יותר משנה אחר כך, באמצע ימי ה"צֶנַע" – דווקא כשצריך היה לגזור "נקודות" על כל קניית בגד – פתחו השכנים שלנו מתפרה לבגדי ילדים. תמורת הבטחה של לוח שחמט וכל הכלים, נרתמתי לעזור בהובלה ליפו. סחבנו למכונית בדים, מכשירים, וארגזים מלאים חלקי בגדים שנגזרו ועוד לא נתפרו.

במתפרה החדשה, מלבד הבעלים, הייתה פועלת אחת... שרה-בלומה.
כשנפגשנו נשפך על פניה סומק ונדמה היה לי – רק נדמה – כי אני מריח יין, אבל עד היום אני מחפש את הריח ההוא משם, מירכתי חנות היין.

אני יודע שאיני יכול לשהות בתוך אגדה למעלה מזמן מועט וקצוב.
אני יודע כי חוויות ילדות משחקות בזיכרוני כאגדות עקשניות, אלא שאיני יכול להפסיק לחפש. הרי בכל זאת, במקום ובשעה שמדינות נולדות הכל יכול לקרות.