דודי בן עמי

דודי בן עמי
דודי בן עמי; צילמה: שרית שץ

יום שישי, 25 באפריל 2014

מעבר לתריס הירוק.

הפנים שלי היו לחוצים אל פסי העץ הצרים של התריס הירוק.
הייתי בחדר היחיד של המשפחה, במיטה שלי. אמא ואבא הלכו, אחי הקטן כבר ישן במיטתו בפינה שלצד הדלת. עוד קודם, הרמתי את הכרית ושמתי לפני, ככה שיהיה לי על מה להישען. הקשבתי...

עכשיו דיברה אליסה:
"אתה צריך להבין גדעון, זה... אין לנו שום סיכוי ביחד ושלא תשכח את זה אף פעם. לא יהיו לנו חיים ביחד... אפילו אם זה מה שחשבת בשבילי. לא. לא, רגע אחד. לפני שאתה אומר לי משהו, אני מוכרחה להגיד לך למה זה... אתה צריך להבין. זאת אומרת מוכרח!
אתה לא היית שמה. שמה בלודז'... שמה, עוד לפני אושוויץ-שלוש ובירקנאו... אני נהייתי כמו זונה. כמו! כמו! זאת אומרת, אם אני מצאתי מישהו שהיה יכול לשלם... וגם זה לא עזר. בכל זאת, גרשון של מלכה, אחותי, הוא מת, בטוברקולוזיס, שמזה, זה שחפת, הוא מת.
ככה, עם הזמן אחרי ששאול שלה... הוא קיבל אנשים מרומקובסקי לקבוצה שאמרו לו להקים בשביל הבית-מלאכה, זאת אומרת בשביל מתפרה למדים, לגרמנים הנאצים.
אפילו זה לא היה משנה. שאול נסע... הסיעו אותם תחת קונטרול, כל הצוות לבונה-מונוביץ. אתה מבין מה הייתי? כמו!
אתה איש טוב. אתה מכאן מהארץ-ישראל גדעון, וכמה שלא תהיה טוב לי, אתה לא צריך לסדר לך את החיים עם מה שהייתה כמו. אפילו שזה יצא לה ככה בגטו, אפילו שלא משנה מה היא רצתה. אפילו..."

התריס פנה אל המרפסת שנחצתה לשני חלקים במחסום של עץ. ליד המחסום הזה, צמוד לקיר, היה שולחן, שם ישבו שניהם. הם היו קרובים אלי, הייתי שקט, הקשבתי והצצתי. ראיתי פס צר בין הרווחים של התריס. ראיתי את הפנים שלהם מהצד ואת הכתף של אליסה שעליה מונחת ידו של גידי. כשהסתכלתי מהחריץ שלמטה – שם זה היה מעל לברכיים שלה.
הוא היה שם את היד מעל לברכיים, אחר כך מזיז קצת למעלה יותר... ועוד קצת,
היא הייתה דוחפת את היד ואומרת: "תפסיק גדעון."

בדירה השכורה שלנו היו שלושה חדרים וגרנו בה שתי משפחות.
לנו היה חדר אחד וגם המטבח הקטן היה שלנו. בצד השני גרו שאול ומלכה, יחד עם אליסה – אחותה של מלכה, וכבר לא היו להם ילדים.
בצד שלהם היו שני חדרים. באחד מהם התקינו מטבח ליד הקיר, מולו היו שולחן עבודה גדול ומכונת תפירה. מתחת לחלון היחיד הייתה ספה שביום היו עליה בגדי ילדים וכל מיני חתיכות בד, בלילה שימשה מיטה לאליסה. גם בחדר השני, של שאול ומלכה, תפרו ביום וישנו בלילה.
והייתה המרפסת. לשם הצצתי עכשיו, מהרווחים בתריס הירוק, מתוך החדר שלנו.

כשגידי בא לבקר את אליסה בפעם הראשונה, הביא לה כריזנטמות לבנות, גדולות. היא הצמידה אותן אל הלחי, אמרה "תודה רבה" והתחילה לבכות.
אליסה בכתה הרבה בלילות. מלכה: שחרחורת קטנה וזריזה, הייתה מחבקת אותה, קולעת לה צמה רחבה ורכה, שקולעים לפני השינה. מדברת פולנית בשקט ומלטפת לה את הגב, אבל אליסה הייתה ממשיכה בבכי חרישי שיכול היה להמשך שעות.

כאשר הייתי הולך לישון והוריי לא היו בבית, הייתי מחכה לאישה-ציפור שתבוא אלי. האישה-ציפור הייתה רק בדמיון – אבל כאילו באמת. אם היה לי משהו עצוב להגיד, הייתי אומר לה, אומר בלב.
האישה-ציפור הייתה לבושה רק בנוצות. היא ענתה לי בלי קול, בסיפורים שקטים על כל מיני מקומות רחוקים. ערבות עשב עם סוסים דוהרים, יער חשוך בערב עם לפידים מרחוק – דברים כאלה. היו לה כנפיים אפורות מעל השמיכה שלי, גם שיער שחור ארוך ופנים של אישה יפה. אפילו בלי קול, בעיניים בצבע דבש, הייתה מסלקת את הזאבים וכל דבר אחר שהפחיד אותי – למשל רכבות. 
תמיד פחדתי מרכבות. אחרי שנסעתי ברכבת עם אבא, מירושלים לחיפה דרך שכם וג'נין. בתחנה אחת ירד אבא ופחדתי שהרכבת תיסע והוא לא יחזור. כשחשבתי על זה, האישה-ציפור הייתה מלטפת ומחבקת אותי שלא אפחד מהצפיפות והצעקות בערבית.
גם מלכה סיפרה פעם איך נסעו ברכבת, נעולים בקרון, בדרך לבונה-מונוביץ, חנוקים בלי אוויר.
אני לא מבין איך אפשר להיות ככה בלי אוויר, אם לא צוללים בים. 

אתמול גידי לא בא, אבל שלשום, הוא הגיע עצוב מההלוויה של חבר שלו, שנהרג בקרבות על יד כפר-סבא. כשהם התיישבו במרפסת הוא סיפר לה איך החבר הזה פינה אותו על הגב כשנפצע, וחבש לו את הבטן ככה שהמעיים לא יישפכו החוצה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שאליסה התחילה לחבק לפני שהוא התחיל איתה.
ככה חיבקה אותו בשקט ואז התחילה לספר לו איך האוקראינים של הנאצים היכו אותה עם שוט של סוסים, אחרי שנפלה לבור של הבית-שימוש, במגרש מַעֲבָר, בדרך לבונה-מונוביץ, שזה באושוויץ. היא נפלה כי היה רק קרש על הבור, שהיה חלק.
גידי התחיל לזוז בכיסא והיא שאלה "מה קרה גדעון?" הוא אמר לה שהוא יעבור לצד השני כי זה כואב בצד, היכן שנפצע.
אליסה עברה מהר לצד השני שלו, החזיקה אותו בזהירות ושאלה "עכשיו זה בסדר גדעון?" הוא לא ענה, ובאור של הפנס מהרחוב, ראיתי שהוא הכניס את היד מתחת לחולצה שלה והוא מלטף לה את השדיים. לאט לאט, הוא ליטף ושניהם שתקו הרבה זמן. החולצה שלה זזה כל הזמן, כאילו שמתחת יש חתול קטן.

אחר כך אליסה אמרה שחם לה. ש"בארץ כמעט תמיד חם. אבל שמה, באושוויץ-שלוש, בחורף, העמידו אותנו במגרש גדול מלא שלג וסתם חיכינו בקור שהקאפו הראשי יבוא וישלח אותנו לצריפים. אנשים התחילו ליפול בשלג. שאול הוא היה פורארבייטר, זאת אומרת אחראי על העבודה של הצוות שלו. כמעט כולן היו בחורות ושאול ניגש לבְּלוק-אֶלְסטֶה ואמר שהוא לא יכול להאמין שמחר יוכלו הבחורות לתפור, ושיש משלוח לסיים בשביל לשלוח מזרחה.
היא פחדה שיעיפו אותה, הנבֵלה הזאת די-לנגֶה, אז היא רצה להשיג רשות לשחרר אותם מהעמידה בשלג.
באותו הזמן אני לא הייתי שייכת לקבוצת המתפרה, רק המשרתת של די-לנגה, וגם.. וגם, הייתה נותנת אותי כמו... למיטה של אורחים שלה – לפעמים. ואז השאירו אותי עוד שעה בשלג, ושאול, במקום לחזור תכף למקום שלו הוא הוציא אותי. סחב קצת לחושך, ואחר כך אחותי מלכה הכניסה אותי לצריף חצי מתה."

לפני שהכרנו את גידי, שאול דיבר עם אמא ברוסית, וקצת באידיש. אני הבנתי שהם מדברים על אליסה. שצריך לעשות משהו שיחזיק אותה.
אמא הייתה עוזרת בטיפול פצועים, ארבע פעמים בשבוע, כמה שעות שיכלה. גידי היה שם פצוע, הרבה זמן. ההורים שלו נעלמו בגבול הצ'כי כשניסו לחזור לארץ, אליו ואל אחיו. בסוף, האח שלו נסע לאמריקה. הוא התבייש נורא באח הזה שברח מהארץ בגלל המלחמה, בשביל לא להתגייס.
בהתחלה הוא לא רצה לספר על זה, אפילו לא לאליסה. מלכה, זה משהו אחר; כולם מספרים הכל למלכה והיא מספרת לאיפה שצריך.

אמא הביאה את גידי אלינו. הוא ישב אתה במטבח והם שתו תה. אני הקשבתי מהחדר. שמעתי שהיא אמרה לו: "אתה איש עצוב מדי ובחורה כמו אליסה, דווקא בגלל שקשה לה, תהיה חברה טובה. תראה, כשיש בשביל מה לחכות לערב, כל היום נהיה טוב יותר, גם כשעצובים."
אחר כך היא הכירה לו את אליסה והושיבה אותה על ידו. המטבח היה קטן מאד ולשאול כבר לא היה מקום, אז הוא ישב על ה"טבורטקה" במסדרון ממול.
כשמלכה באה לראות מה העניינים הוא אמר לה באידיש "לאָזן זיי", שתניח להם.

לפעמים, כשגידי בא הוא שיחק שחמט עם שאול. היה מוקדם, התריס הירוק היה עוד פתוח ואני זחלתי על אדן החלון, עד שהייתי על ידם. גידי לימד אותי לשחק שח ושאול הלך לגזור בדים לשמלות קטנטנות של ילדות. כשאליסה באה, היא התיישבה על ידו קרוב קרוב. אני הבנתי ואמרתי "לילה טוב", סגרתי את התריס וחיכיתי.
הם התחילו לדבר על בגדי הילדים ששאול ומלכה תופרים.

אליסה אמרה: "במחנה תפרו רק מדים, כל הזמן. שאול היה גוזר מומחה ופורארבייטר טוב. מלכה ואני נמצאות בחיים רק בגלל הידיים שלו הטובות. רק שאיבדה את שני הילדים שהיו לה. בהתחלה גרשון שהיה בן שלוש ומת משחפת כשהכריחו את שאול לישון במתפרה של המדים בגטו ואחר כך להקים עוד צוות בבֶּנְדְזִ'ין. כמעט שנה לא ראינו אותו וכבר לא היה לנו כסף.
מלכה התחבאה כי הייתה בהריון עם פייבל.
הייתה אשה שהייתה עושה הפלות, אבל היא רצתה שנביא לה אוכל, והיינו מוכרחים להשיג אוכל, אז... אז אני הלכתי עם אחד, פארבשטיין, בשביל קצת כסף לאוכל... ואחר כך עם אחרים. רק שזה לא הצליח... ההפלה. מלכה רק נהייתה עוד יותר חולה.

זה היה נורא מתי שפייבל נולד, והוא היה חי רק שישה חודשים. שאול הצליח לחזור בשביל להקים את הצוות לעוד מתפרה בבונה-מונוביץ, שזה בעצם באושוויץ-בירקנאו. הוא הביא קצת אוכל וכסף, אבל זה לא עזר. שני אוקראינים, שוטרים כאלה - כמו שוטרים. הם ראו את מלכה עם פייבל. הם זרקו אותו מקומה רביעית לרחוב, טראח... על המדרכה. היא רצה למטה והם רצו לירות עליה אז במקום זה הורדתי את החולצה ונתתי להם להשכיב אותי... ולהרביץ לי גם."

אחר כך ראיתי איך גידי נישק אותה. אליסה לחצה על הצד הכואב בבטן שלו עד שהיה צריך לזוז הצידה. היא הכניסה את היד מלפני השפתיים שלו ואמרה: "אי אפשר יותר גידעון, שום דבר טוב לא יצא משני אנשים עצובים כמו, ובסוף... בסוף נצא משוגעים שנינו."
גידי אמר לה "אני חושב שזה נכון, לא טוב לנו. כדאי שלא אבוא יותר, ככה אי אפשר."
אחר כך הוא הלך.
אליסה הייתה ממשיכה לשבת במרפסת, כאילו שגידי צריך לבוא, רק הלחיים שלה היו רטובות מדמעות. אני הכנסתי את הראש עמוק מתחת לשמיכה ולכרית. התאמצתי לא לבכות אבל האישה-ציפור לא באה.
זה נהיה יותר מדי קשה לראות שאין מי שיחבק את אליסה, יותר מדי קשה.
הייתי מביט עוד, לפעמים, בחריצים שבין שלבי התריס הירוק אבל אף אחד לא היה בא.