אביב ירושלמי

לדוד אדלר

שִׁירִים שֶׁלֹּא רָשַׁמְתִּי

אָבְדוּ בַּעֲצִימַת עֵינַיִם,

נָשְׁרוּ לְפַעַר בֵּין חֲלוֹם לְנַעַלֵי הַבַּיִת

בִּמְיֻחָד בְּמַרְס הַמְּשֻׁגָּע.

כֵּן. יֵשׁ לִרְשֹׁם: הָרִיעוּ לָאָבִיב!

בְּמַעֲלֵה הַמִּדְרוֹנוֹת הוּא רַק מָתַי

וְלֹא הֵיכָן.

קַוֵּי הַגֹּבַהּ צוֹנְנִים בְּרֹאשׁ מִתְלוֹל,

וְנֶחְפָּזִים בַּגַּיְא,

לִמְסַלְסֵל לְמַטָּה

רְקוּמִים כִּתְמֵי הַשֶּׁמֶשׁ

פָּז כִּפָּה בּוּכָרִית

כֶּנֶס, כַּפְתּוֹרֵי פְּרָחִים.

הַיּוֹם הָרְחוֹב בִּירוּשָׁלַיִם מְפֻתָּל בַּאֲבִיבוֹ

וּמִסְתַּבֵּךְ קַלּוֹת

נוֹשֵׁךְ סִפֵּי שְׁכוּנוֹת שְׁכֵנוֹת

שֶׁכָּל אַחַת כְּלוּלָה כִּבְשַׂר עֵנָב

עוֹטָה זַגִּים דַּקִּים שֶׁל רֵיחַ תַּבְשִׁילִים שׁוֹנֶה.

לְכָל כַּלָּה נִגּוּן עֵדָה

וְהַחוֹצִים חָצֵר, חוֹדְרִים חַדְרֵי רִגּוּשׁ,

קְרוּמֵי לִבָּהּ.

אֹטֶם בִּנְיָן חָדָשׁ וְזָר

מַבִּיט לְתוֹךְ עֵינֵי עַצְמוֹ

מַסְתִּיר אֵת הַיִּחוּד,

עוֹרְקֵי הַגְּבוּל הַמְּחוּקִים

לֹא מְחַכִּים

לְלִירִיקַת וְרִידִים שֶׁל סִמְטָאוֹת.

קָשׁוֹת הָאֲבָנִים שֶׁל תְּצוּרַת וְרָדִים

וּמַרְצָפוֹת מֵאֶבֶן דִּיר-יַאסִין

שֶׁטּוּחוֹת, שֶׁטּוּחוֹת שְׁבוּרוֹת.

אַף פַּעַם לֹא תִּרְאֶה

עַד לְחַוָּר הַמַּעְיָנוֹת

אֶל טִפְטוּפֵי הַשִּׁיר הַמְּהַלֵּךְ לְאַט.