עינו הימנית של אֶרוֹס הירושלמי

לולא נפטרה הדודה רוּשְׁקָה לא הייתי נבחר להיות אחד מנושאי העין.

אבל הדודה, זו שהיה לה מקרר חשמלי היחידי שראיתי בילדותי, התחילה לגסוס יום אחד ומישהו צלצל בטלפון לאבא, לעבודה, ונסענו באוטובוס לירושלים.

בדרך חשבתי על איך זה כשגוססים. זה היה מאד לא מובן והיה פשוט יותר להיזכר איך הייתי יושב ומחכה שהדודה רושקה תפתח את הדלת של הפריג'ידר והאור יידלק. איך הייתה קונה שישה ארגזי מלפפונים ירוקים וכובשת אותם בחבית עם מלח ופלפלים עד שנעשים מלפפונים חמוצים-חריפים הכי טעימים שאכלתי. איך הייתה עוקבת אחרי שלא אגע בכלי הפליז המבריקים שמצחצחים עם משחה מיוחדת. היה להם גם טלפון אמיתי בבית שלהם ברחביה, הבית האחרון במורד רחוב רמב"ן. ובזמן המצור היא....

רגע אחד - לא בשביל זה התחלתי לספר.

אז הדודה הזו נפטרה מהגסיסה עד שהגענו - לא יודע מה היה לה עד שמתה.

מה שרציתי לראות בהלוויה היה דווקא איך שמים אותה בבור ומכסים באדמה, ודווקא את זה לא הרשו לי לראות מקרוב.

אחר כך כולם, הדודים מירושלים ואנחנו שעלינו מתל אביב, ישבנו על השטיחים והכריות של הדודה רושקה. היא בטח הייתה מתעצבנת. כולם עשו פרצופים עצובים ואכלו עוגיות מלוחות שהיא הספיקה להכין – פח שלם.

חשבתי שזה די מצחיק שהיא עמדה שעות במטבח והכינה המון עוגיות לאחרי ההלוויה שלה. האם היא ידעה? חשבתי, הצטערה? שיותר לא....

"לא, היא לא ידעה." אמר לי מישהו מאחורי.

הייתי בטוח שלא אמרתי בקול את מה שחשבתי והבטתי לאחור, אבל מאחורי לא ראיתי אף אחד. סקרתי במהירות את החדר מסביב; שום דבר מיוחד, חוץ מהחבר של עדינה, הצעירה בבנות דודי. הוא ניצל את ההזדמנות כשהיא, בצערה הרב, התרפקה עליו, ודחף ידיים לשדיים שלה.

"היא לא מצטערת, היא מתרפקת עליו בכוונה, שימשיך." אמר לי שוב מישהו מאחור וצחק.

לעזאזל חשבתי, אין כאן אף אחד. מי זה צוחק?

"היי, עזאזל זה מקום רע.  זה אני מדבר אליך."

מאחורי היה רק המדף המלוטש שעליו עמד הטלפון ולידו ספר הטלפונים של כל המנויים בארץ. בדיוק שם, על קצה הספר הזה ישב ילד קטן-קטן מתולתל, עירום ו...עם כנפיים?! לא יאומן!

"למה לא יאומן? באוטובוס זה שעות ולא נוח להתרוצץ ברגל בכל העיר" אמר לי.

כנראה שאף אף אחד בחדר לא שמע או ראה אותו.

"לא, הם לא רואים ושומעים, רק מי שאני בוחר.  שמי אֶרוֹס, ליתר דיוק אֶרוֹס 596.

אני צריך קצת עזרה שלך, טיפול לא מסובך, רק צריך לחכות שם ואני בעומס. עוד לא אישרו לי מתמחה-עוזר."

"אבל מה? ו..למה? .." פתחתי, ונזכרתי שאני מדבר בקול רם.

כולם הביטו אלי ברחמים. דודה מַנְיָה אמרה שאולי כדאי שאצא לשחק בחוץ כי זה יותר מדי בשבילי.

"אתה רואה?" אמר אֶרוֹס, "זה טיפשי לדבר בקול רם, אבל הפעם דווקא יצא בסדר.

תגיד להם שאתה יוצא להסתובב קצת בחוץ, ישאלו מתי תחזור ואז תענה שאתה לא רעב ותצא."

"ו...??"

"זה בסדר, אני אבוא אתך. "

אמרתי להם ויצאתי.

לבית היה מבוא רחב שממנו, בפינה, יצא חדר המדרגות. אהבתי את המקום הזה שהיה נמוך מהרחוב, תמיד מוצל וקריר. היה שם עמוד אחד וקירות האבן היו משמיעים הֵד גם אם דיברת בשקט. ישבתי על המדרגה הראשונה בפינה.

אֶרוֹס יצא, אינני יודע מהיכן, אולי מהקיר, הוא ריחף והתיישב על המעקה לצדי.

"תקשיב, אין לי הרבה זמן. רד לעמק המַצְלֵבָה, היכן שבשנה שעברה אספת 'זערורס' לקומפוט של הדודה שעכשיו בהליכי מעבָר. אתה זוכר את עץ התאנה הגדול? כן אני רואה שאתה זוכר. לא, לא זה שעל יד המנזר, טפו, טפו, נזירים.. איחס! העץ הראשון שחשבת עליו. כן זהו! עֲלֵה על העץ ושב בין העלים בשקט. יש עוד קצת תאנים, שיהיה לך לבריאות. אחר כך יגיעו שניים, בחור ובחורה, ואז תמשיך לשבת ותסתכל עליהם."

"רק להביט? ואם הם באים בשביל…?"

"...זאת בדיוק הבעיה - הם לא. לכן קח את העין הזאת - כדי שכֵּן."

הוא משך מפניו והושיט לי עין, כמו אמיתית אבל בצבע זהב חיוור, "עין ימין" אמר, "שימוש חד פעמי לתשעים שנה עם אפשרויות הרכבה והסרה בלתי מוגבלות. אתה מניח והיא מתלכדת, רוצה להוציא, והופ.. היא בכף ידך."

"אבל..?"

"אל תדאג, אתה רק תביט עליהם עם עין ימין הזאת, הם כבר ידאגו ליתר."

"למה אנ..?"

"אה, למה אתה? ובכן.. ראשית המקום מוכר לך, אבל בעיקר אינטואיציה - נושא חשוב בלימודי ההכנה שלנו ושל מלאכי החבלה. קיבלתי תשעים וחמש באינטואיציה בבחינות הסיום" אמר בגאווה.

"עכשיו תסלח לי, ישנה איזו בעיה דחופה של מוֹרֶה ותלמידה, אני מוכרח לטוס." והוא עף.

לא חשבתי שזה חלום או דמיון פרוע. אמנם אני לא נבחנתי באינטואיציה, רק - הייתי יכול; וחוץ מזה הייתה העין, חלקלקה וחמימה בכפי.

ירדתי בשביל מהמקום שנגמרת השכונה ונפסק הכביש, בקצה הרחוב. אבנים קטנות נכנסו כרגיל לסנדלים ונשרטתי מהקוצים, זה היה רגיל ולכן לא כל כך חשוב.

עץ התאנה ההוא בלט בצבעו הכהה ושימר מעט קרירות מדוּמָּה תחתיו, טיפסתי ואכלתי שתי תאנים כמעט בשלות. בדיוק אז ראיתי אותם יורדים והסתתרתי עמוק בין העלים.

לבחורה בצמות הייתה שמלה אדומה רקומה, היא ירדה אחרי בחור שחור שיער ושזוף שלבש בגדי חאקי 'אתא' ועליהם כתמי סיד. הם התקרבו, נכנסו לצל התאנה והתיישבו. היא על הסלע שליד הגזע, הוא לרגליה, ממש מתחתי, אולי ארבעה מטר בסך הכל.

היא אמרה: "אינני יודעת אם אני אוהבת אותו, אני יודעת רק שכשהוא נוגע בי זה... זה לא נעים, זה לא מה שרציתי פעם, כשעוד... כשעוד לא היה לי מישהו. הלוואי והיה נוסע רחוק ולא חוזר, אתה מבין? עכשיו... אני מסתכלת עליך כל יום כשאני עוברת שם, ו... אתה מסתכל בי ככה, שאני מרגישה כמו אז, כמו לפני הכל, ואתה, אני בטוחה שאתה מרגיש את זה ויודע."

הוא ענה: "כן, אני מרגיש, אבל את מבינה? בין רחוב המדרגות ובין רחביה, המרחק הוא כמו.. כמו... אולי מאנגליה עד כאן וגם את איסור חמוּר. הלב מושך, מושך, והחלומות בלילה לפני השינה, כואבים שזה פחד, ויש תורה ומצוות ומה שאסור עלינו אסור. רק שהגוף... אנ'לא יודע להגיד את זה יפה, רק שיש בית כנסת ומה שאומרים גדולים וצדיקים... ובכל זאת הגוף רוצה, באמת רוצה."

"אבל?"

"ומה יהיה?"

"אם אסור אז אסור?"

יד ימין שלי, בתנועה איטית זהירה, קֵרבָה את העין - שנהייתה עכשיו חמה מאד. פחדתי ובכל זאת הצמדתי את העין על עיני שלי, הימנית.

בהתחלה כל מה שראיתי היה ורוד וזהב וירוק, ואז... ואז שניהם עמדו, הושיטו את ידיהם ואחזו זה בזה חזק. היא לבשה לבן, על שערה הבהיר, המבהיק, הייתה מקלעת כסף, פניה היו מורמים והיא צחקה בקול.

בין הסלעים נבע מעיין, נרקיסים פרחו על פיו. מקצות ענפי התאנה השתלשלו שריגי יסמין ריחניים. ראיתי פגות ירוקות ורזות שהבשילו תוך רגע לתאנים סגולות, הן התבקעו ונטפו דבש על ידי השמאלית האוחזת בגזע.

דודתי רושקה ישבה על הענף לצידי. שערה הדליל והאפור היה עטור בזר של ורדים ואצבעותיה הרזות - מקומטות משנים של הכנת מלפפונים כבושים וצחצוח כלים - אחזו מנדולינה שניגנה מעצמה שירים צועניים.

הוא לבש תכלת, על גבו שכמיה כחולה כהה. הוא כרע על ברכו והושיט יד שעליה צמידי צדף, אל המותן המצפה לאחיזתו.

אחר כך קם, התיר את שכמייתו, פרש אותה על הדשא הרך ונשק לאשה.

הוי הנשיקה הזו.. הארוכה, הלוקחת ונותנת .., היד הנשלחת וחופנת שד זקוף – אבן- חן של זיכרונותיי.

לאט לאט הפשיט אותה מבגדיה, כל טפח שנגלה מעורה הזהיב כוכבי שביט בין עלי התאנה. כשהתפשט צלצלו פתאום פעמוני מנזר המַצְלֵבָה ובכי הנזירים התערב בצלצולי חג. היא שרה לו "בוא!" ועשרות תורים ענו לה בגרגור רך.

אז בא אליה בקריאת "כן!" העונֶה לשירה. הסלעים מסביב פיזמו בשקט וליוו את תנועותיהם בחלומות ענבריים קצובים.

דודתי המתה רושקה המריאה על כנפי פרפר בצבע פליז מצוחצח, אורות של פריג'ידר זרחו מעקביה ומשק כנפיה נשמע כצלצולי טלפון רחוקים.

משכתי את עינו הימנית של ארוס החוצה, היא פרפרה מעט בידי ושקטה.

למרגלות התאנה שכבו עירומים גבר ואישה, לפותים זה בזו. קולו העמוק וקריאותיה הקטועות לא היו עוד חג של אהבה - של כלולות; ורק.. הייתה בהם אמת. ידעתי כי יבוא גם כאב. הייתי עוד ילד ובכל זאת ידעתי.

אז מה? גם הלידה כואבת - ככה אומרים.

את ארוס 596 לא פגשתי יותר – לצערי.

והעין? ובכן יום אחד הנחתי אותה על עיני הימנית כשאהובתי לצידי.

היו דברינו ומעשינו קסומים, לפני ובשעת ואחרי - קסומים ומופלאים. העין לא הביאה בהם שינוי וכשנשקה אותי אהובתי על פני הִתְעָרְתָה עינו של ארוס בעיני ונותרו הדברים פלא לעד.

אלא אם כן צוחקות אתן. שהצחוק שלכן מצמיח כנפיים ומעיר בי את עינו הימנית של ארוס הירושלמי.