לָשׁוֹן."γλώσσα","Glossa",
לאנטומים, גְּלוֹסָה הנו השריר היחיד בגוף שיש לו קצה מחובר אחד בלבד. השני חפשי, יש אומרים: חפשי מדי - הלָשׁוֹן. לחוקרי טקסטים הגְּלוֹסָה הנה הערת הסבר בשולי – או בקצה הכָּתוּב. מקור שְנֵי המונחים ביוונית.
ואילו בשירה, גְּלוֹסָה הנה צורה קלאסית מיוחדת של שיר שאף בו יש לנו עניין מיוחד בקצוות - קצות בתי השיר.
היש קשר? אינני יודע – דַּי להיות מילונאי. אנו נעסוק כאן בגְּלוֹסָה של השירה.
זוהי צורת שיר מחורז, בן חמישה בתים, שראשיתה במאה ה-14 בספרד. במקורה היא פותחת בבית שבו 4 שורות הנחרזות במסורג (א-ב-א-ב).
בתחילה, בית זה הנו שיר לעצמו שכתיבתו בלתי תלויה בגלוסה שנכתבה לו.
כל אחת משורות בית – או שיר קצר – זה, חוזרת כשורה אחרונה בקצות ארבעת הבתים הבאים בהמשך השיר. בתי ההמשך בני 10 שורות, החריזה בהם מסורגת בסדר מיוחד (א-ב-א-ב-א-ג-ד-ג-ג-ד). אולם במשך הזמן הוכנסו שינויים הן במספר הבתים ובארכם והן בנוסחת החריזה.(1)
העיקרון המנחה שנותר קבוע הוא הבית הראשון (או שיר הנושא) ששורותיו מהוות את השורות האחרונות בבתים הבאים, על פי סידרם.
מבחינת התוכן, בדרך כלל מהווה הבית הראשון אקספוזיציה, כלומר בסיס לפיתוח הנושא בבתי ההמשך.
ביצירה דרמאטית יכולה האקספוזיציה לבוא כפרולוג מפי אחד הגיבורים או שיחת משרתים המוסרת מידע לקראת המשך העלילה. אולם אקספוזיציה יכולה להכיל תכנים חורגים מהטקסט העיקרי במקום או בזמן. במקרה שלנו, ייתכן כי הכוונה המקורית הייתה להציב הערה מאוחרת – ומפותחת – לשיר מוקדם, שהרי במחקר טקסטואלי מופיע המונח "גלוסה" במשמעות של הערת עורך פרשנית ומאוחרת לטקסט, לרוב כזו שדבקה והתחברה לטקסט עצמו.
כך למשל בבראשית י"ב ו': "ויעבר אברם בארץ, עד מקום שכם, עד אלון מורה; והכנעני אז בארץ." שלוש המילים האחרונות הן גלוסה כמשמעותה במחקר טקסטואלי, משום שהן מסבירות לקורא פרטים בלתי מוכרים לו, במקרה זה: בשל מציאות שחלפה מן הארץ. לפיכך יתכן כי הגלוסה בשירה הנה 'הדבקת' פרשנות לירית נרחבת לטקסט שירי קצר.
בקונצ'רטו המוזיקלי למשל, הושאר מקום לנגינת סולו בין פרקי היצירה כדי להפגין את יכולתו הוירטואוזית של המבצע. קטע כזה נקרא קדנצה, ובתחילה הושאר לאלתור או להלחנה של המבצע. מאוחר יותר, מתוך רצון לשמור על רוח היצירה והתפתחותה, החלו הקומפוזיטורים לחבר בעצמם את קטעי הקדנצה.
באופן דומה, נכתבה בתחילה האקספוזיציה – הבית הראשון - של הגלוסה כנושא עיקרי ואילו הבתים הבאים היוו מעין "קדנצה", מפותחת ונרחבת לשיר.
לעתים נכתב הבית הראשון כשיר נושא לתחרות ומשוררים שונים כתבו לו גלוסות כרוחם – בדרך כלל במטרה לזכות בזר דפנה, עם פרס כספי.
כתיבה לתחרות כזו מתוארת בספרו של סרוונטס "דון קיחוטה"(2), כשדון לורֶנְסוֹ, בנו הסטודנט-משורר של דון דּיֶגוֹ - "האביר במעיל הירוק", מדקלם לפני דון-קיחוטה את הגלוסה שכתב לשיר הפתיחה הבא.
(כמו כל השירים הרבים המלווים את "דון קיחוטה" תורגמה הגלוסה כולה בידי המשוררת טל ניצן-קרן.)
לוּ הָיוּ אֶתְמוֹלַי לְהוֹוֶה,
וְלֹא עוֹד אֲיַחֵל לַמָּחָר,
לוּ בָּאָה עִתּוֹ, חִישׁ מַהֵר,
שֶׁל כל שֶׁיָּקוּם וְיִהְיֶה...!(3)
הגלוסה של "דון לורנסו" שנכתבה לשורות אלו, ערוכה וחרוזה בסגנון המסורתי, בתי 10 שורות ונוסחת חריזה קלאסית. כפי שנדרש. השורה הראשונה של שיר הנושא היא שורה אחרונה בבית א' של סרוונטס וכך הלאה.
חָלְפוּ וְעָבְרוּ הַזְּמַנִּים
וְעִמָּם נֶעֱלַם גַּם חַסְדָּהּ
שֶׁל פוֹרְטוּנָה וְסָר מֵעִמִּי
עַתָּה לִי קָפְצָה אֶת יָדָהּ,
תְּשׁוּקוֹתַי לֹא תֵּאוֹת לְהַגְשִׁים.
זֶה שָׁנִים בָּהּ אַפְצִיר, אֲקַוֶּה
שֶׁתִּשְׁמַע לִי אַךְ הִיא לֹא תֹּאבֶה
הֲשִׁיבֵנִי לִימֵי הֶעָבָר.
פוֹרְטוּנָה, אֶהֱיֶה מְאֻשָּׁר,
לוּ הָיוּ אֶתְמוֹלַי לְהוֹוֶה.
לֹא בִּקַּשְׁתִּי כָּבוֹד אוֹ תְּהִלָּה,
לֹא אֶחְמֹד לִי חֶדְוַת מְנַצְּחִים,
לֹא זֵרִים שֶׁל דַּפְנָה וְהִלָּה,
רַק לָשׁוּב לְיָמַי הַשְּׂמֵחִים
שֶׁנַּפְשִׁי לְזִכְרָם אֻמְלָלָה.
לוּ הֵשַׁבְתְּ לִי יָמַי כְּמִכְּבָר
אֲזַי אֵשׁ בְּקִרְבִּי לֹא תִּבְעַר,
לוּ הֵחַשְׁתְּ אֶת בּוֹאָם הַמְּבֹרָךְ
אָז תַּקְדִּים הַבְּעֵרָה וְתִדְעַךְ,
וְלֹא עוֹד אֲיַחֵל לַמָּחָר.
תְּשׁוּקָה נוֹאֲלָה תְּשׁוּקָתִי,
כִּי אֵין כֹּחַ עֲלֵי אֲדָמוֹת
שֶׁיָּשִׁיב לְאָחוֹר הָעִתִּים
לְאַחַר שֶׁשָּׁקְעוּ בִּתְהוֹמוֹת
הַנְּשִׁיָּה – וְיִתְּנֵן בְּיָדִי.
חוֹמֵק לוֹ הַזְּמַן וְדוֹהֵר,
לֹא יִשְׁהֶה, יְהַסֵּס, יֵעָצֵר,
רַק אֱוִיל יְפַלֵּל כִּי יַחְזֹר,
אוֹ יִכְמַהּ לֶעָתִיד לֵאמֹר:
לוּ בָּאָה עִתּוֹ חִישׁ מַהֵר.
בֵּין רַעַד וְחִיל לַתִּקְוָה
מִטַּלְטֵל הִנְנִי כָּל יָמַי:
בַּצַּר לִי לַמָּוֶת אֶקְרָא
כִּי יָבִיא אֶל קִצָּם מַכְאוֹבַי,
אָז אָשִׂישׂ לִקְרָאתוֹ, לֹא אִירָא.
אָךְ חַיַּי לֹא יִתְּנוּ כִּי אֶשְׁגֶּה
בַּחֲלוֹם עַל קִצִּי הַמְּקֻוֶּה
וְיָעִירוּ אֵימָה בִּלְבָבִי
מִמַּה שֶׁהַמָּוֶת יָבִיא:
מִכָּל שֶׁיָּקוּם וְיִהְיֶה.
צריך לזכור כי גלוסה זו, כמו שירים נוספים מתוך "דון קיחוטה", הנה חלק מספר שיש לו כיוון עלילתי, לתוכן השיר יש מטרה המשתלבת בעלילה המיוחדת.
נוכל לראות כי המשורר הצעיר דון לורנסו מלגלג בשירו על האידיאות של דון-קיחוטה, "לוּ הָיוּ אֶתְמוֹלַי לְהוֹוֶה". כך למשל בבית השלישי, בדבריו אל אלילת המזל:
תְּשׁוּקָה נוֹאֲלָה תְּשׁוּקָתִי,/ כִּי אֵין כֹּחַ עֲלֵי אֲדָמוֹת
שֶׁיָּשִׁיב לְאָחוֹר הָעִתִּים / לְאַחַר שֶׁשָּׁקְעוּ בִּתְהוֹמוֹת/ הַנְּשִׁיָּה – וְיִתְּנֵן בְּיָדִי.
ובהמשך, על הזמן: רַק אֱוִיל יְפַלֵּל כִּי יַחְזֹר,
ואילו דון קיחוטה אינו חש בכך. הוא מתלהב ממה שמתאים למחשבותיו ולהגיונו, דבר המשתלב להפליא עם העלילה שרקם סרוונטס.
לֹא זֵרִים שֶׁל דַּפְנָה וְהִלָּה,/ רַק לָשׁוּב לְיָמַי הַשְּׂמֵחִים/ שֶׁנַּפְשִׁי לְזִכְרָם אֻמְלָלָה.
על אף התוכן של דבר והיפוכו, הוא מריע לשיר ולמחברו וקורא בקול:
"- חי שמיים, נערי נדיב הלב, הנך הטוב במשוררי תבל, וראוי אתה לעלי דפנה..."
וכך מוזג סרוונטס יחד את מה שמרכיב את יתר חלקי הספר הנפלא, דמיונו הפרוע של גיבורו הראשי, יחד עם הביקורת על "טעם הזמן", גם בספרות ובשירה.
עוד לפני הדקלום, אנו למדים מדברי דון-קיחוטה לדון לורנסו עוד כמה עניינים הנוגעים לגלוסה הקלאסית, אליבא דסרוונטס:
"אחד מידידי החכמים – ענה דון קיחוטה – סבר שאין לטרוח בכתיבת גלוסות, והטעם לכך, אמר שלעולם לא תשווה הגלוסה לשיר עצמו, ותכופות, או על פי רוב, היא חורגת מכוונת השיר ומתכליתו. יתר על כן, כללי הגלוסה חמורים ביותר, ואינם סובלים סימני שאלה, ולא "אמרתי" או "אומר", ולא הפיכת פעלים לשמות, ולא שינויי משמעות, ועוד מיני הגבלות וסייגים המוטלים על כותבי הגלוסות, כידוע בוודאי לכבודו" (כרך ב' ע' 103).
אם היו אמנם כללים חמורים כאלה, לא נשמרו זמן רב, ומתוך רצון לייחד את כתיבתם חיפשו המשוררים ומצאו דרכים לגיוון ושכלול.
אחת מצורות אלו היא הבית הַכִיאַסְטִי. בית שהחריזה בו 'חובקת' במדרגות כך שהשורה הראשונה של כל בית נחרזת עם האחרונה, השנייה עם לפני- האחרונה וכו'. היו שניסו לתת גם לתוכן מבנה כיאסטי, בין הבתים או אפילו בתוך השורות.
כדוגמה אופיינית ובת זמננו, נביא כאן גלוסה מדויקת ולטעמי רבת השראה, מאת יהונתן דוד(4). ביצירה שמונה בתים (כולל בית הפתיחה), כולם בני שבע שורות וחריזה לפי נוסחת (אבג-גבא). כדי להכיר היטב צורת חריזה זו נסמן אותה, לצד שורות הפתיחה. הרי לפנינו הגלוסה הכיאסטית
יהונתן דוד
אפוקליפסה
אֶת רָאשִׁי הַסָּב אָנִיחַ, אֶת נַפְשִׁי אֶתֵּן כִּפְדוּת א
בְּקִצּוֹ שֶׁל הַמַּסָּע הַמְּפָרֵךְ הַמְּיַגֵּעַ ב
הַמַּרְאֶה הַחַד הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם כְּבָבוּאָה ג
הֵן בִּשְׁמִי חָבְשׁוּ קַסְדָּה, יָצְאוּ לְהֶרֶג וּמַטְּבֵּחַ -
וְלֹא חָשׁוּ כִּי עוֹמְדִים הֵם לְהַגְדִּישׁ אֶת הַסְּאָה ג
וַאֲנִי, מֵהֲמֻלַּת קוֹלוֹת תְּחִנָּה כְּבָר לֹא שׁוֹמֵעַ ב
אֶת הַקֵּץ אֲנִי הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם, עָלַי בְּדִידוּת. א
רַק עֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס הָעִקְּשִׁים נוֹתְרוּ. עֵדוּת
לְיָמִים שׁוֹנִים, בְּטֶרֶם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ לֹא הִפְצִיעַ
עַל הַיָּם, הַנֶּעֱזָב אַחַר כָּבוֹד אֶל הָרוּחוֹת,
עַל שִׁמְמַת הָרֵי בַּזֶּלֶת שֶׁקָּפְאוּ כַּחֲטוֹטֶרֶת.
הוֹי, דִּמְמַת הַקִּפָּאוֹן, הֲיִי לִי אֵם, הֲיִי אָחוֹת.
עֵת מִטַּת הָאַפִּרְיוֹן שֶׁל פֶּרְסֶפוֹנֶה לְהַצִּיעַ
אֶת רָאשִׁי הַסָּב אָנִיחַ, אֶת נַפְשִׁי אֶתֵּן כִּפְדוּת.
אֵי נָגוֹז אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבּוֹ, נוֹגֵעַ – לֹא נוֹגֵעַ,
אֵשׁ חַיִּים נָשְׁפוּ שְׂפָתַיִם בְּגוּשֵׁי חֵמָר אָדֹם
וְהַחֶלֶד מְעֻרְטָל מִתַּעֲרֹבֶת לְלֹא סֵדֶר
מְסֻדָּר, בְּרֵאשִׁיתִי וּמְצַיְּרִים גַּלֵּי הַחוֹל
עֲקָבוֹת רַגְלֵי יוֹנְקִים, הַמִּתְקַבְּצִים לְאַט לָעֵדֶר;
זוּג יָדַיִם מַצִּיגוֹת עַל קִיר מִקְדָּשׁ אֶת הַקַּרְדֹּם
בְּקִצּוֹ שֶׁל הַמַּסָּע הַמְּפָרֵךְ הַמְּיַגֵּעַ.
זוּג עֵינַיִם מְצִיצוֹת אֶל הָרָקִיעַ בְּיִרְאָה
הַכִּפָּה הַמְּנַצְנֶצֶת מְעוֹרֶרֶת אֶת הָרוּחַ,
מְעוֹרֶרֶת תִּמָּהוֹן הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ,
הַצָּפוֹן, כְּמִגְדַּלּוֹר, אֶל הַסִּירוֹת מֵאִיר מִמַּעַל.
חֹד צִפֹּרֶן אַסְטְרוֹנוֹם לְאוֹר הַנֵּר דָּהָה, קָהָה.
תּוֹבָנָה אוֹתוֹ כּוֹבֶשֶׁת בִּסְעָרָה כְּחֵץ שָׁלוּחַ
הַמַּרְאֶה הַחַד הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם כְּבָבוּאָה
וּמַרְאֶה חָדָשׁ לָאֵל הַמְּפָאֵר אֶת הַמִּזְבֵּחַ
לֹא עוֹד צֶלֶם הָאָבוֹת הַמְּפֻקְפָּק, הַיַּלְדוּתִי.
דּוֹר חָדָשׁ שָׁטַף בָּאָרֶץ, לֹא בְּיוֹם אֶחָד הֵטִילוּ
שֶׁרַרְתֶּם עַל כֹּל תֵּבֵל הַיְּדוּעָה, כְּעַם נִבְחַר.
(לֹא בָּחַרְתִּי מֵעוֹלָם בְּשׁוּם אָדָם, רַק הֵם הוֹאִילוּ
לְהַכְנִיס מִלִּים בְּפִי, כְּצַו גּוֹרָל חַי, אֲמִתִּי;
הֵן בִּשְׁמִי חָבְשׁוּ קַסְדָּה, יָצְאוּ לְהֶרֶג וּמַטְּבֵחַ)
תַּחַת עֵדֶר הַיּוֹנְקִים אָז הִתְמַלְּאָה הַמִּכְלָאָה
כְּלֵי מַשְׁחִית, וְהֶעָשָׁן הַמִּתַּמֵּר אֶל הַשָּׁמַיִם
רֵיחַ עֶצֶב שֶׁל יִצְחָק נָשָׂא עִמּוֹ אֶל הַמְּרוֹמִים.
בְּכִי רָחֵל וּבְכִי הָגָר הִתְעַרְבְּבוּ בְּדָם קוֹלֵחַ
מִפִּצְעוֹ שֶׁל בֵּן צוֹרֵחַ, מִסְתַּעֵר לְלֹא בְּלָמִים
אֵל- נָקָם אַחֵר דּוֹחֵק בּוֹ לְהָשִׁיב אַחַת אַפַּיִם,
וְלֹא חָשׁוּ כִּי עוֹמְדִים הֵם לְהַגְדִּישׁ אֶת הַסְּאָה
תַּן מֵילִיל אֶל הַיָּרֵחַ, סוּס בְּפַרְסוֹתָיו רוֹקֵעַ
חוּשׁ קָדוּם נֵעוֹר בַּטֶּבַע וְאוֹסְפוֹ זוּגוֹת – זוּגוֹת
בִּקְצֵה יַעַר מְפֻיָּח, וְהַתֵּבָה - תֵּבַת פַּנְדּוֹרָה
שֶׁהוֹלֶכֶת וְנִפְתַּחַת, מְלֵאָה עַד אֵינְמָקוֹם,
נֹחַ נָם שְׁנַת יְשָׁרִים בַּמִּסְבָּאָה שֶׁבְּעֲמוֹרָע,
כּל הַיַּעַר מִתְמַלֵּא בִּנְהָמוֹת וּשְׁאָגוֹת,
וַאֲנִי, מֵהֲמֻלַּת קוֹלוֹת תְּחִנָּה כְּבָר לֹא שׁוֹמֵעַ
עַנְנֵי אָסוֹן שָׁלַחְתִּי לָעֵת עֶרֶב כְּאִיתוּת
וְעִם שַׁחַר נִרְעֲדָה הַאֲדָמָה, הָרֵי בַּזֶּלֶת
אֵשׁ רוֹתַחַת מִקִּרְבָּם הֵקִיאוּ אֶל הַמּוֹרָדוֹת,
מְנַקִּים אֶת הָאֻרְווֹת הַמְּלֵאוֹת בִּכְלֵי מַתֶּכֶת,
בַּיַּמִּים הַסּוֹעֲרִים - אֶת הַסְּפִינוֹת הָאֲבוּדוֹת
חִישׁ טָרַפְתִּי, וְנָשַׁפְתִּי בַּמִּקְדָּשׁ עַל הַגַּחֶלֶת
אֶת הַקֵּץ אֲנִי הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם, עָלַי בְּדִידוּת.
צורה מרוחקת הרבה יותר מהמקור הקלאסי היא הגלוסה המהופכת שבה שורות בית הפתיחה דבוקות לראשי הבתים שבהמשך השיר - במקום לתחתיתם. כיוון זה מזכיר לנו את עריכת כליל הסונטות. אפילו הבית הקצר יותר, בן 4 השורות עשוי להיות בסוף הגלוסה במקום בראשה, כמו בדוגמא שנביא כאן "כפר חסידים" העליז של רעיה שקולניק(5), המזכיר לי תמיד את ציורי מארק שגאל.
בגלוסה המהופכת הזו 7 בתים מחוץ לבית הפותח ובכל בית 8 שורות - מלבד הבית האחרון הקצר. מכאן שנשארת בבית הראשון שורה עודפת. לכן, השורה הראשונה בו חופשית מחריזה ואינה מיוצגת בראש בית בהמשך.
רעיה שקולניק
כפר חסידים
סַרְגֵּל הָאַסְפַלְט יִגָּמֵר
לְיָד שָׂדֶה בִּקְצֵה הַכְּפָר,
לֹא אֶתְאַפֵּק מִלְּהַמֵּר
שֶׁעוֹד שְׁנִיָּה נִשְׁמַע שׁוֹפָר
וַחֲסִידִים מְעוֹפְפִים
מֵעַל רֹאשֵׁנוּ יְנַגְּנוּ
בְּכִנּוֹרוֹת מְכֻנָּפִים
"לַה-לַה לַה-לַה וְנוּ-נוּ-נוּ.
לְיָד שָׂדֶה בִּקְצֵה הַכְּפָר
תַּחְבִּיא אוֹתִי בְּתוֹךְ בִּקְתָּה,
בִּשְׂעָרִי תִּקְלַע נוּפָר
שֶׁעֲבוּרִי יָדְךָ לִקְּטָה
וְאֶהֱיֶה לְךָ נָהָר:
לֹֹא, לֹֹא יַרְדֵּן - אָמוּר, אָמוּר
וְצַעֲרֵנוּ יְטֹהַר
עִם גַּל הָעֹנֶג הַגָּמוּר
לֹא אֶתְאַפֵּק מִלְּהַמֵּר
שֶׁחֲסִידֵינוּ הַקְּטַנִּים
לַשָּׁוְא יָזִיעוּ לְשַׁמֵּר
אֶת מִקְצְבֵי הַנִּגּוּנִים
וְעֵז עִִם עֶצֶב יְהוּדִי
בְּתוֹךְ עֵינַיִם פְּעוּרוֹת
תִּפְצַח בְּצַעַד רִקּוּדִי
לְהִתְעַמֵּת עִם כִּנּוֹרוֹת
בְּעוֹד שְׁנִיָּה נִשְׁמַע שׁוֹפָר
צִלְצוּל שֶׁל טֶלֶפוֹן נַיָּד
נָחוּשׁ כְּתַרְנְגוֹל הַכְּפָר
מַכִּיר רַק צְלִיל אֶחָד: מִיָּד
מִיָּד-מִיָּד הוּא יִתְעַיֵּף
וְאָז אָמִית אוֹתוֹ זְמַנִּית
הַקְשֵׁב: הִתְחִילָה לְזַיֵּף
הַמַּנְגִּינָה הַדּוֹמְעָנִית
וַחֲסִידִים מְעוֹפְפִים
הֵסִירוּ כָּל הַמַּחְלָצוֹת
כְּשֶׁהִתְיַשְּׁבוּ עַל רְעָפִים
וְהִתְחָרוּ בַּהֲלָצוֹת,
הָעֵז חִיְּכָה וְגַם אַתָּה
צָחַקְתָּ מֵעָמְקֵי מָעוֹף
רִחוּק שְׁנוֹת-אוֹר מֵעֲלָטָה
שֶׁלֹא נָתְנָה לְךָ לִשְׁאֹף
מֵעַל רֹאשֵׁנוּ יְנַגְּנוּ
רוּחוֹת הָעֵמֶק הַמֻּכָּר
"נוּ-נוּ נוּ-נוּ נוּ-נוּ נוּ-נוּ" -
"כִּנּוֹר שֵׁנִי, כִּנּוֹר עָקָר"
אֶלְחַשׁ לְךָ, עִשְׂבֵי חַרְדָּל
יְהַנְהֲנוּ צָהֹב נִבְדַּל
מִזִּיגְזַג כַּרְמֶלִי נִנְגַּס
בִּתְכוֹל רָקִיעַ מְפֻסְפָּס
בְּכִנּוֹרוֹת מְכֻנָּפִים
מֵיתָר הַנְּדוּדִים נִשְׁחַת
וַחֲסִידִים מְעֻלָּפִים
מֵהִלּוּלָה יוֹמִית אַחַת
יְאַלְתְּרוּ מוֹטִיב סוֹחֵט
הִתְוַדֻּיּוֹת בְּגֶדֶר נֵס
יָפוֹת וּמְרַגְּשׁוֹת כַּחֵטְא
וְקוֹץ הָעֶצֶב יִתְמוֹסֵס
"לַה-לַה לַה-לַה וְנוּ-נוּ-נוּ"
הַצַּדִּיקִים עוֹד יְנַגְּנוּ
כְּשֶׁנָּשׁוּב לִקְצֵה הַכְּפָר
וְתֶחֱצֶה אֶת הַנָּהָר
ולבסוף גלוסה משלי(6).
מתוך רצון לחזק ולהרחיב את הבית הפותח, עוברות אל קצות ארבעת בתי ההמשך צמד שורות במקום שורה אחת. כך הורחב הבית הראשון ל-8 שורות.
החריזה פשוטה יותר מהסדר הקלאסי. עוקבת (אא בב) בבית הפתיחה - ולכן גם בסיומות הבתים האחרים - ברוב הגלוסה החריזה מסורגת.
הנושא: לידה ואימהות.
דוֹדי בן עמי
זֶה בְּנֵך
מִשְׁאֶלֶת גּוּף, לִפְרוֹת, - הַשְּׁאָר חִידָה -
לִמְסֹר תּוֹכוֹ לַבֵּן כֵּיצַד יֵדַע?
עִם אַנְחָתֵךְ קִלַּלְתְּ מִשְׁכָּב הַיַּחַד,
אֵי אֲהָבִים? שָׁכַחְתְּ גֵּאוּת בּוֹטַחַת.
חַשְּׁקִי שִׁנַּיִם, עִם הָרְעָדָה,
לֹא לָךְ נוֹלַד; הָחַי יַנְבִּיט לֵדָה.
תְּשׁוּקַת אִשָּׁה אֵלָיו, עִתִּים זוֹנַחַת,
בָּעִוָּרוֹן יִלְפֹּת לַחְדֹּר - בְּפַחַד.
מַבָּט חָצוּי, רֻבּוֹ נִמְתַּח לַדָּם
הַפְנִימִי קֶשֶׁב לַטָּבוּל בַּמַּיִם,
הִשָּׁעֲנִי - מַצָּע עָצֵל נִרְדַּם,
קִירוֹת רַחֲמֵךְ חוֹלְקִים גַּלִּים לִשְׁנַיִם.
בְּפִתּוּלֵי חִשְׁקֵךְ נִטְמַן הַיְּסוֹד,
זֶה בְּנֵך. עַתָּה - מַה הֵן אַהֲבוֹתַיִךְ.
כַּמָּה מְעַט נִזְרַע תּוֹכֵךְ כְּמוֹ סוֹד,
בְּחֲבָלִים גָּהַר אִישׁ תְּשׁוּקוֹתַיִךְ.
מִשְׁאֶלֶת גּוּף, לִפְרוֹת, - הַשְּׁאָר חִידָה -
לִמְסֹר תּוֹכוֹ לַבֵּן כֵּיצַד יֵדַע?
עַד בּוֹא יוֹמֵך, מֹתֶן וְשֵׁת יִדְקֹר
לְהַזְכִּירֵךְ מַגָּע מִטָּה מֻצַּעַת,
עֲוִית כִּוּוּץ מַה שֶׁפָּעַרְתְּ שִׁכּוֹר
בֶּעָרִיצוּת חֶמְדָּה לְהִבָּעֵל נִרְצַעַת.
דַּאֲגָתוֹ רַק עֲטִיפָה רַכָּה -
יָדוֹ עוֹבֶרֶת וְעוֹרֵךְ שׁוֹכֵחַ.
הַכְּאֵב לָבָן אוֹרוֹ דַּקָּה-דַּקָּה
סַכִּין קֵהֶה שִׁדְרַת גַּבֵּךְ פּוֹלֵחַ.
עִם אַנְחָתֵךְ קִלַּלְתְּ מִשְׁכָּב הַיַּחַד,
אֵי אֲהָבִים? שָׁכַחְתְּ גֵּאוּת בּוֹטַחַת.
סְדִינִים לַחִים, הַנְּשִׁימָה יִפְחָה,
רֵיחוֹת חִטּוּי, יְדֵי זָרִים נִבְצַעַת,
הַפֶּלֶא קַם. בְּקוֹל פּוֹעֶה צְוָחָה,
לָבוּשׁ דָּמֵךְ, מִתּוֹךְ עֶרְוָה מוּקַעַת.
חִיּוּךְ רָפֶה - זֵעַת מִצְחֵךְ - מִטְפַּחַת -
הוּא עַל שָׁדַיִךְ - עוֹד דַּקָּה נוֹסֶפֶת.
אַרְצוֹת הַבֵּן שַׁעֲרֵיהֶן גַּם נַחַת
אַךְ הַנִּכְנֶסֶת לְעוֹלָם נִכְסֶפֶת.
חַשְּׁקִי שִׁנַּיִם, עִם הָרְעָדָה,
לֹא לָךְ נוֹלַד; הָחַי יַנְבִּיט לֵדָה,
יַלְדֵּךְ יֵלֵךְ, בְּבַגְרוּתוֹ יֵדַע
חֶרְדַת אִשָּׁה וַאֲהָבִים וָחֵשֶׁק,
עֵת יֶאֱרֹב לִצְפּוֹת בִּקְצֵה סוֹדָהּ
חֹד פִּטְמוֹתֶיהָ בּוֹ יַחְתֹּךְ כַּנֶּשֶׁק.
הוּא יְשַׁחֵר לָגַעַת מִתַּמֵּם
יָרִיעַ פַּעַם וְאַחַר יִשְׁקֹט,
עֵירֹם גּוּפוֹ, צָעִיר וּמִשְׁתּוֹמֵם
יֻקְשַׁח בֵּין יְרֵכֶיהָ הָרַכּוֹת.
תְּשׁוּקַת אִשָּׁה אֵלָיו, עִתִּים זוֹנַחַת,
בָּעִוָּרוֹן יִלְפֹּת לַחְדֹּר- בְּפַחַד.
מקורות
(1) ע"פ "תכנים וצורות – לכסיקון מונחים ספרותיים", מאת: עזריאל אוכמני, "ספרית פועלים" (1990).
(2) סרוואנטס, דון קיחוטה, כרך ב', ע' 103. מספרדית: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו. תרגום
השירים ועריכה: טל ניצן-קרן. הוצאת "הקיבוץ המאוחד".
(3) מעירים המתרגמים כי מרובע זה, שאינו פרי עטו של סרוונטס, כבר זכה בזמנו לגלוסה ידועה מאת
המשורר גרגוריו סילוֶסטְרֶה 1569-1520.
(4) "אפוקליפסה" מאת: יונתן דוד נתפרסם בכמה פורומים של כתיבה יוצרת באינטרנט, "בסימן כתיבה"
"צורה" ו"שעת השין".
(5) "כפר חסידים" מאת: רעיה שקולניק, גרסה מתוקנת מפורום כתיבה יוצרת באינטרנט, "בסימן כתיבה".
(6) "זה בנך" מאת: דודי בן עמי, גרסה מתוקנת מפורום כתיבה יוצרת באינטרנט, "בסימן כתיבה".
* המאמר פורסם לראשונה בכתב עת מקוון "עיין ערך שירה" גיליון 16
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה