עם ריח יין

                                   (ה' באייר תש'ח שלי)

כשאני מגיע ליקב אצלנו, לפני הכניסה לחדר החביות, אני מתחיל להתרגש.
ריחות של יין – של חביות יין – מסחררים את דמיוני עוד יותר משתיית יין.
נכון שמאז ילדותי אהבתי ריחות לחם טרי במאפיה, קפה כשהוא נקלה ונטחן, אפילו ריח חלב טרי כשהוא מורכב על גב ריח של רפת.

יין זו איכות אחרת. לחביות יין בחלל סגור יש ריחות של אגדה, של איים קסומים, חופי דקלים ודשא. טעם נגינת מיתרים שאתה שומע מרחוק ממדורה לילית שסביבה חבוקים סטירים ונימפות – כמדומה לי. 

               

מעולם לא נשביתי בקסמי ריח כמו בראשית הקיץ ההוא ב-ה' באייר תש"ח, כמה דקות לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, כשנכנסתי לחנות היינות של הוַיינפֶלֶדֶרים בדיזנגוף.

חנות יין בסגנון של פעם, ללא יינות יבוא יקרים וללא יינות בוטיק, רק כמה מיני ליקרים וקוניאק, הוק ו"אדום עתיק" של כרמל מזרחי, חיקויים דלים של מלגה, טוקאי, פורט ובעיקר חבית יין מתוק לקידוש – סתם יין זול שקוראים לו 'יין- מהחבית' ומודדים אותו לפי רבעי-ליטר.

את שידור הרדיו של ההכרזה שמעתי ברדיו של "קפה שטרן" בפינת דיזנגוף, משתי סיבות: ראשית, הרדיו הקטן שלנו מת אחרי כ"ט בנובמבר וטרם הצלחנו לרכוש לו יורש. שנית, אבא חזר בצהרים עם הרובה והקסדה מהעמדות שמול יַאזוּר. הוא הביא לי כמעט עשרים תרמילים של כדורי רובה, שהיינו אוספים. אחר כך שלח אותי, עם בקבוק ריק ומטבע של שילינג, לחנות היינות של לייזר ויינפלדר, לקנות "כמה שיֵצא בשילינג".

אבא סיפר כי בן גוריון עומד להכריז על הקמת המדינה היהודית וכמו בחג, נחוץ לערוך קידוש ולברך "שהחינו" – לפני שייקחו אותו בטנדר בחזרה לעמדה.

לפני שהלכתי אמרה אמא שקשה לשתות "לחיים" כשאצל השכנים בבית הסמוך, כבר יומיים לא מפסיק הבכי. ידעתי שאצלם, אבא של אליעזר נשרף עם המשאית שלו בדרך לירושלים. כשהיא אמרה את זה, הסתכלה על אבא ויכולתי לראות שהיא מודאגת. אני אמרתי שבכל זאת צריך לשמוח, גם אם הרבה אנשים נהרגו בשביל השמחה הזאת – לא בטוח שאמא השתכנעה.

בינתיים הם נכנסו אל משפחת שרמן לשתות תה ולשמוע את שידור הרדיו אצלם.

 עמדתי ליד בית הקפה והקשבתי לבן גוריון מקריא את מגילת העצמאות.

איש אחד שלא הכרתי ישב על המדרכה ובכה. הוא דיבר באידיש ולא כל כך הבנתי, רק את השם "ברגן-בלזן" שכולנו למדנו כבר מזמן.

אנשים על המדרכה ממול מחאו כפים. בבית של עידו, מעבר לפינה, התחיל מישהו לשיר "האמיני יום יבוא". משאית עברה ועליה שני נערים עם דגל תכלת לבן... ואז נכנסתי לחנות היינות הסמוכה.

 

החנות הייתה אפלולית, מהמדפים הבריקו עשרות בקבוקים בברק כהה. על השולחן הייתה כוס עם קצת ברנדי בתחתית. בפינה היו שתי חביות, אחת קטנה ואחת גדולה יותר. לייזר, יהודי דתי מזוקן – בעל החנות, לא היה שם; בעצם לא ראיתי שם אף אחד. אבל הריח; הריח מילא את החנות.

בספר אחד קראתי על ריח של יין ישן שמושך אנשים צעירים, מפתה ומשנה אותם. נערים שהופכים לברושים או לאיילים, נערות שזורקות את בגדי המשי והופכות לפרפרים. הייתי עוד ילד ולכן מחוסן ממלכודות של אגדה – לא מפני ריח היין.

התיישבתי על ארגז וחיכיתי שמישהו יבוא, ואז שמעתי רחשים משונים ולחישות מהמחסן שבירכתי החנות. הלכתי בשקט והצצתי פנימה.

 

על חבית ישנה של יין ישבה שרה-בלומה, בתו של בעל החנות, נשענת אל הקיר שמאחור. בגדיה היו פרומים ושמלתה מופשלת עד למעלה, ירוק כהה עם רגלים בהירות. ביניהן היו רגליים שזופות ומכנסי חאקי נפולות של חייל אחד שלא הכרתי.

שרה-בלומה חיבקה אותו והשמיעה קול משונה. הוא לחש לה כל מיני מילים שקטות, נדמה לי בפולנית.

ידעתי שהיא יפה ולא שיערתי עד כמה; עוד לא ידעתי אז כמה יופי מתווסף לפניהן של נערות בשעת אהבה.

ריח עדין ושונה של גופים עירומים ועוד משהו שלא הכרתי, נמזג בעדינות והתערבב בריח היין המתוק. נצמדתי למזוזת הפתח, פי ועיניי פעורים.

 
שרה-בלומה ראתה אותי, דחפה את החייל והתכסתה במהירות, שמלתה הכבדה גלשה וכיסתה את ירכיה ושוקיה, כמסך בתום המחזה.
צבע היין שמזגה לבקבוק הריק שהבאתי כאילו השתקף בפניה שהסמיקו.

היא מילאה לי 'עד הסוף' ודחתה את ידי עם המטבע המושט לה. "תשאיר אצלך, תקנה לך גלידה" אמרה. "אני נשבע שלא אספר כלום, לא אגיד לאף אחד" לחשתי והסמקתי כמעט כמוה.

 למחרת השכם בבוקר כבר הייתה אזעקה. מטוסי ספיטפייר מצריים זרקו פצצות וניסו לפגוע בתחנת הכוח "רידינג" וב"מחנה יונה". הלכתי עם רמי, החבר שלי, לאסוף רסיסים של פצצות על יד הירקון. כשחזרנו אמא כעסה עלי. היא שכחה מהר, כי הייתה שוב אזעקה והשכנים מהקומות העליונות ירדו למסדרון הדירה שלנו שהיה המוגן ביותר בבית.

הלימודים בבית הספר נפסקו לגמרי. כל השבוע עזרנו למלא שקי חול ולסדר אותם, כדי להגן על הכניסה לבית. זה היה בדיוק בזמן כי פצצות נפלו על ידנו. כולם אמרו שהמצרים מנסים לפגוע במוסך האוטובוסים של "המעביר" שהיה קרוב, מול קצה הרחוב שלנו.

 ואז ראיתי את שרה-בלומה לובשת בגדים שחורים. ארוסה נפל בקרב בנגב. ניסים, השכן שלנו שסיפר על כך, אמר שפגז חודר שריון 'נכנס' בעמדה והרג אותו, יחד עם עוד חבר.

אחר כך סיפרו ששרה-בלומה בהריון, לייזר גרש אותה מהבית, סגר את החנות ועבר לבני ברק. ידעתי אז כי את ריח חנותו ויפי בתו לא אשכח לעולם.
 

* *

 יותר משנה אחר כך, באמצע ימי ה"צֶנַע" – דווקא כשצריך היה לגזור "נקודות" על כל קניית בגד – פתחו השכנים שלנו מתפרה לבגדי ילדים. תמורת הבטחה של לוח שחמט וכל הכלים, נרתמתי לעזור בהובלה ליפו. סחבנו למכונית בדים, מכשירים, וארגזים מלאים חלקי בגדים שנגזרו ועוד לא נתפרו.

במתפרה החדשה, מלבד הבעלים, הייתה פועלת אחת... שרה-בלומה.

כשנפגשנו נשפך על פניה סומק ונדמה היה לי – רק נדמה – כי אני מריח יין, אבל עד היום אני מחפש את הריח ההוא משם, מירכתי חנות היין.

אני יודע שאיני יכול לשהות בתוך אגדה למעלה מזמן מועט וקצוב.

אני יודע כי חוויות ילדות משחקות בזיכרוני כאגדות עקשניות, אלא שאיני יכול להפסיק לחפש. הרי בכל זאת, במקום ובשעה שמדינות נולדות הכל יכול לקרות.

 

שֵׁם עֶצֶם

לחֲבֵרַי, אנשי יחידת איתור נעדרים - אית"ן.

לֹא הִכַּרְתִּיו כְּנַעַר, וְעוֹדוֹ נוֹשֶׁה בִּי.

כֵּן, אָנֹכִי אֶת עַצְמוֹתָיו לִקַּטְתִּי בְּלִי דְּמָעוֹת

וּשְׂבַע רָצוֹן הָיִיתִי אוֹתוֹ יוֹם בֵּין חֹרֶשׁ וּבַזֶּלֶת

כְּשֶׁאָרַזְתִּי בְּשַׂקִּית הַנַּיְלוֹן קַרְקַפְתּוֹ.

סִלְחוּ לִי אוֹהֲבָיו

שֶׁלֹא לִטַּפְתִּי אֶת רִסְקֵי מִצְחוֹ

מֻתַּז כַּדּוּר מִקְלָע כָּבֵד,

הֲרֵי עָשִׂיתִי מְלַאכְתִי הֵיטֵב לַהֲבִיאוֹ

עוֹד בָּא עִמִּי אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּלֵילוֹתַי.

בְּכֹבֶד אַחְרָיוּת כְּתֵפַי זָקַפְתִּי, צַר הָיָה,

עוֹרֵךְ מִפּוּי זָהִיר עַל קַרְקָעִית הַטַּנְק,

רוֹשֵׁם וּמְסַמֵּן תּוֹךְ גְּרוּטָאוֹת וּפִיחַ,

כָּל בְּדַל פֵּרוּר חָרוּךְ וּמְנֻפָּץ.

אֶחָד-אֶחָד הִפְרַדְתִּי בֵּין רֵעִים לַצֶּוֶת

הֵן אַרְבָּעָה הָיוּ וַחֲבֵרִים בַּקְּרָב,

נַהָג, טָעָן-קַשָּׁר, תּוֹתְחָן, מט"ק.

כִּיחִידִים, בִּשְׁמָם יָצְאוּ מִבֵּית יַקִּירֵיהֶם

וִיחִידוֹת בַּאֲרוֹנָן - עִם שֵׁם - חָזְרוּ הַשַּׂקִּיּוֹת.

מִתְּעָלַת הַקֶּשֶׁר, בְּאַדְמַת מִדְבָּר, אָבָק,

עֵת הֶעֱלֵיתִי בֵּן - בִּנְכֶם - מִמָּעֻזּוֹ

אֵצֶל חוֹף הָאֲגַם הַהוּא הַמַּר.

לֹא אֲכַחֵשׁ, לֹא מַר הָיָה לִבִּי עָלַי,

יָדַי בִּתְשׂוּמַת לֵב סִלְּקוּ עָפָר מִצַּלְעוֹתָיו,

בְּקַפְּדָנוּת חָפַרְתִּי בְּאַדְמַת לִבּוֹ

לַהֲבִיאוֹ אֶל בּוֹר בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת.

שָׁעָה טוֹבָה הָיְתָה זוֹ כְּשֶׁצָּלְחָה מְשִׂימָתִי,

בְּעֵת עָטַפְתִּי גּוּפָתוֹ וַאֲסַפְתִּיו לָרֶכֶב.

מַפּוֹת הַקּוֹד, דו"חות עֵדוּת וְתַצְלוּמֵי אֲוִיר,

כָּל הַנְּיָרוֹת מְתַעֲדֵי מַסְּעוֹת אִתּוּר, זִהוּי.

עַל כְּרִיכָתוֹ שֶׁל תִּיק, הַיְּחִידָה, דַּרְגָּה,

מִסְפָּר אִישִׁי וְשֵׁם יָחִיד.

הֲרֵי יְדַעְתֶּם:

בְּלֹא תִּעוּד אֵין שֵם עַל מַצֵּבָה לַקֶּבֶר.

הֵן הֲבֵאתִיו.

רַק שֶׁאֵינִי יָכֹל לְהִתְנַעֵר

מִזּוֹ הַגַּאֲוָה שֶׁגַּם עַתָּה;

חוֹקֵר הַבָּא עַד תַּכְלִיתוֹ

בְּעֶצֶם, בְּגוּפוֹ שֶׁל אָבְדַנְכֶם.

בְּלֵיל הַמֶּטֶאוֹרִים

אֶבֶן

בְּחָלָל הָרֵיק

בְּקֹר הַחֹשֶׁךְ הַמֻּחְלָט

מִילְיַארְד שְׁנוֹת אוֹר - יוֹתֵר

נָעָה

בַּיְּקוּם

בְּלִי לְאָן – בָּאַיִן אֵין כִּוּוּן

עַד לַמְּשִׁיכָה

תְּנוּעַת הַמָּסָה לִנְקֻדַּת הִתְיַחֲסוּת

פְּרוּדוֹת הַחֹמֶר הַקָּלוּשׁ – חִכּוּךְ

בִּמְהִירוּת – חִכּוּךְ לוֹהֵט

לוֹהֵט לְהִשָּׂרֵף בָּאוּר – עַד תֹּם

פַּס אֵשׁ נוֹצֵץ 

כָּבֶה

וּבְכָל זֹאת

אֵיךְ זֶה קוֹרֶה?

פִּתְאוֹם.

אֵיךְ לְהָבִין אוֹ לְהַרְגִּישׁ כְּמוֹ

כְּלוּם.  פִּתְאוֹם.  וְאָז.

אוּלַי פַּעַם, בִּנְעוּרַי –

כְּשֶׁלְבַד,

הָלַכְתִּי, וְהָיָה אָז לַיְלָה

הַכְּבִישׁ הַרֵיק

חָשׁוּךְ, הַצִּרְצָרִים, וְשַׁעַר הֶחָצֵר חָרַק

אוּלַי חִכִּית

כְּמו כּוֹחַ מְשִׁיכַת הָאֲדָמָה

שירת ביצות המֶּלָח

(לפרשת בְּשַׁלַּח - היא שבת שִׁירָה)

"באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?"

אָז יָשִׁיר

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה

עִם תְּנוּעוֹת מְחָאָה, תְּנוּעוֹת מַה-שָׁלוֹם וּמָתַי,

פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה.

תְּנוּעוֹת "אַתֶּם אֲשֵׁמִים"

וּתְנוּעָה מִזְרָחִית מְגֻנָּה מִקָּהִיר.

וְאָנוּ חִפַּשְׂנוּ טַיָּס נֶעֱדַר

תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ;

שֶׁנָּפַל בַּגִּזְרָה הַהִיא

יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ-אָבֶן.

לֹא מָצָאנוּ,

בָּחוֹלוֹת אוֹ בַּמַּיִם.

בָּדַקְנוּ,

בְּכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם

בַּעֶמְדוֹת, בְּשׁוּחוֹת הַמַּחֲסֶה שֶׁחָפַר הָאוֹיֵב

רַק גּוּפוֹת מִצְרִים,

 מִבְחַר שָׁלִשָׁיו

בְּמֵי הַיָּם הָרְדוּדִים

 הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם

בַּבּוֹרוֹת שֶׁחָפְרוּ בַּבֹּץ הַמָּלוּחַ.

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם

בַּמִּלְחָמָה.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בְּבִצּוֹת הַמֶּלַח מֵאֲחוֹרֵי "בּוּדָפֶּשְׂט"  

- שֶׁל מַפַּת "סִירְיוּס" -

סוֹלְלַת הַחוֹל, "צִיר מַכְפֶּלֶת" הַצַּר לֹא הוּגַן,

נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר,

וּמֵעֵבֶר, מְלֵחַת אֶ-טִּינָה, בֹּץ-מֶלַח-לָבָן וְחוֹל

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם.

אַנְשֵׁי חֲטִיבָה יְרוּשַׁלְמִית, תּוֹתְחָנִים וְחֻלְיַת חֵיל-הַיָּם,

 מוֹטִי אַשְׁכְּנַזִּי, עַקְשָׁן וְקַפְּדָן מְפַקֵּד,

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת

הָיְתָה מִלְחָמָה בְּקּוֹמַנְדּוֹ מִּצְרִי,

מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם

רֶכֶב אַמְפִיבִּי עוֹלֶה לַשִּׂרְטוֹן הַצַּר,

חוֹצֶה וְתוֹקֵף

וַיִּירְאוּ מְאֹד, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ;

שָׁם טִילֵי סָּאגֶר טָסוּ אֶל תּוֹךְ הַשִּׁרְיוֹן

שֶׁל "כּוֹחַ לַפִּידוֹת", מְטוֹסִים צָלְלוּ,

צְרוֹרוֹת מַקְלֵעִים שָׁאֲגוּ,

בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן,

אָז נִבְהֲלוּ

אֲחָדִים נוֹפְלִים

אֲחָדִים בִּדְמֵיהֶם וְיוֹרִים.

אִישׁ מִלְחָמָה; אִישׁ מִלְחָמָה שְׁמוֹ.

סבח'ת א' טינה כיום (צילום לוויין גוגל). 

 

בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן

מָה נוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה בְּגִזְרַת בָּלוּזָה,

בְּמֵי הַיָּם – כִּמְעַט יַבָּשָׁה – בָּחוֹלוֹת.

שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר,

בַּבִּצָּה הַמְּלוּחָה הַגְּדוֹלָה הִתְחַפֵּר הָאוֹיֵב

לִירִי טִילִים

וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם

וּבַלַּיְלָה, מִמַּעַל נוּרֵי תְּאוּרָה מִתְבַּקְּעִים

בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה 

"לַפִּידוֹת" מִתַּחַת לְצִיר "מַכְפֶּלֶת",

סַיֶּרֶת שָׁקֵד, וְהַנַחַ"ל עִם יוֹסִי יָפֶה,

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה. 

רָמָה בַיָּם

אָמְרוּ לָהֶם לִכְבֹּשׁ

וְהֵם נִכְבְּשׁוּ

יְרוּיִים, מֵתִים וּכְבוּשִׁים בְּמֵי מֶלַח זַכִּים

כִּי-גָאֹה גָּאָה

וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם;

גְּבִישֵׁי מֶלַח צָמְחוּ כִּפְרָחִים בְּמֵי-מָוֶת,

צִפּוֹרִים לֹא נִקְּרוּ,

לֹא נָגַס פִּי צָּבוֹעַ אוֹ תַּן מִדְבָּרִי,

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם,

צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם.

דָּגִים לֹא הָיוּ בַּמְּלֵחָה,

רִקָּבוֹן לֹא פָּשָׂה בַּבָּשָׂר.

בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן.

תִּרְעַץ אוֹיֵב

עַל הַשְּׂפָתַיִם שִׂפְמֵי גְּבִישִׁים,

מֵעַל הָאָדֹם הַמְּרֻסָּק –

מַחֲצִית הַצַּוָּאר שֶׁנּוֹתְרָה.

כִּסָּמוֹ יָם; 

נַקְנִיקִיּוֹת מֵעַיִם בְּמַיִם צְלוּלִים

נִשְׂרָכוֹת מֵאַחֲרֵי הַזְּחִילָה הָאַחֲרוֹנָה – אֲרֻכָּה,

בַּקָּצֶה שָׁכַב בְּמַדָּיו,

מְכַסֶּה עַל בִּטְנוֹ הָרֵיקָה מִכֹּל.

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד.

אֶחָד עִם דְּרָגוֹת

שָׁכַב בַּמַּיִם עִם שַׂקִּית אֹכֶל

תִּרְעַץ אוֹיֵב

בֵּין רַגְלָיו הַפְּשׂוּקוֹת

טְחִינָה שְׁפוּכָה שֶׁלֹּא נִמְהֲלָה

הִסְתִּירָה אֶת מָה-שֶׁ וְאֵיךְ

מִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.

וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן

חִפַּשְׂנוּ טַיָּס, אוֹתוֹ לֹא רָאִינוּ,

בָּהֶם לֹא נָגַעְנוּ.

צְעָדֵינוּ הִרְעִידוּ בַּמַּיִם,

הֵנִיעוּ אֶצְבַּע מְאַיֶּמֶת, מֵצַח רוֹכֵן מִשְׁתַּחֲוֶה.

לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם. עַד-אֶחָד

פְּגָרִים שְׁלֵמִים לְמַרְאֶה  

בְּלֹא דָּם בָּעוֹרָקִים, מֵתִים לְבָנִים.

לֹא רַק רַגְלֵינוּ נִצְרְבוּ בַּמֶּלַח,

נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא

בִּמְלֵחַת אֶ-טִּינָה, לֹא יָם, לֹא מִדְבָּר;

וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן

אֵימָתָה וָפַחַד.

תַּחֲרִשׁוּן.

חָזַרְנוּ שׁוֹתְקִים.

חָזַרְנוּ שׁוֹתְקִים וְזוֹכְרִים.

הניצולים האחרונים

לנשמת אסתר פריידה בת פאבל, מן הניצולים, שנפטרה בצהרי יום השואה תשע"ד.

בת 96 הייתה במותה ולא היה איש לשבת עליה 'שבעה'.

הַנִּצּוֹלִים הָאַחֲרוֹנִים

כְּשֶׁהֵם מֵתִים לְבַד,

בָּאֲדָמָה הַזּוֹ – מְנוּחָתָם,

עֲדַיִן עֵינֵיהֶם נֵרוֹת דּוֹלְקִים

בְּתוֹךְ הָמוֹן מֵעִיר וּמִשְׁפָּחָה

עִם שֶׁבַע וְשִׁבְעִים הָאֲבוּדִים,

אוֹהֲבֵיהֶם מִנֹּעַר.

בָּאֲדָמָה הַזּוֹ

– גַּם אִם אֵינְכֶם רוֹאִים –

גּוּפָם, שְׂבַע יְגוֹנוֹת, נִהְיֶה לְזֵּר פְּרָחִים.

בַּלַּיְלָה מַמְתַּקִּים עָפִים מִשָׁם

עִם לֶחֶם חַם פָּרִיךְ, חַלּוֹת קְלוּעוֹת

 וְיֵין קִדּוּשׁ מָתוֹק

שֶׁל כָּל הַשַּׁבָּתוֹת הָאֲבוּדוֹת.

אָז הַסְּפָרוֹת הָהֵן – כְּחֻלּוֹת

עַל עוֹר מְקֻעְקָע

מִתְפַּעַנְחוֹת כְּאוֹתִיּוֹת תְּפִלָּה

בְּ-יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ

לְעָלְמַיָּא וְשִׁירָתָא, בִּתְהִלֵי

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו

עַל שְׁמֵי הַלַּיְלָה הַשְּׁחֹרִים

מעבר לתריס הירוק.

הפנים שלי היו לחוצים אל פסי העץ הצרים של התריס הירוק.

הייתי בחדר היחיד של המשפחה, במיטה שלי. אמא ואבא הלכו, אחי הקטן כבר ישן במיטתו בפינה שלצד הדלת. עוד קודם, הרמתי את הכרית ושמתי לפני, ככה שיהיה לי על מה להישען. הקשבתי...

עכשיו דיברה אליסה:
"אתה צריך להבין גדעון, זה... אין לנו שום סיכוי ביחד ושלא תשכח את זה אף פעם. לא יהיו לנו חיים ביחד... אפילו אם זה מה שחשבת בשבילי. לא. לא, רגע אחד. לפני שאתה אומר לי משהו, אני מוכרחה להגיד לך למה זה... אתה צריך להבין. זאת אומרת מוכרח!

אתה לא היית שמה. שמה בלודז'... שמה, עוד לפני אושוויץ-שלוש ובירקנאו... אני נהייתי כמו זונה. כמו! כמו! זאת אומרת, אם אני מצאתי מישהו שהיה יכול לשלם... וגם זה לא עזר. בכל זאת, גרשון של מלכה, אחותי, הוא מת, בטוברקולוזיס, שמזה, זה שחפת, הוא מת.

ככה, עם הזמן אחרי ששאול שלה... הוא קיבל אנשים מרומקובסקי לקבוצה שאמרו לו להקים בשביל הבית-מלאכה, זאת אומרת בשביל מתפרה למדים, לגרמנים הנאצים.

אפילו זה לא היה משנה. שאול נסע... הסיעו אותם תחת קונטרול, כל הצוות לבונה-מונוביץ. אתה מבין מה הייתי? כמו!

אתה איש טוב. אתה מכאן מהארץ-ישראל גדעון, וכמה שלא תהיה טוב לי, אתה לא צריך לסדר לך את החיים עם מה שהייתה כמו. אפילו שזה יצא לה ככה בגטו, אפילו שלא משנה מה היא רצתה. אפילו..."

התריס פנה אל המרפסת שנחצתה לשני חלקים במחסום של עץ. ליד המחסום הזה, צמוד לקיר, היה שולחן, שם ישבו שניהם. הם היו קרובים אלי, הייתי שקט, הקשבתי והצצתי. ראיתי פס צר בין הרווחים של התריס. ראיתי את הפנים שלהם מהצד ואת הכתף של אליסה שעליה מונחת ידו של גידי. כשהסתכלתי מהחריץ שלמטה – שם זה היה מעל לברכיים שלה.

הוא היה שם את היד מעל לברכיים, אחר כך מזיז קצת למעלה יותר... ועוד קצת,

היא הייתה דוחפת את היד ואומרת: "תפסיק גדעון."

בדירה השכורה שלנו היו שלושה חדרים וגרנו בה שתי משפחות.

לנו היה חדר אחד וגם המטבח הקטן היה שלנו. בצד השני גרו שאול ומלכה, יחד עם אליסה – אחותה של מלכה, וכבר לא היו להם ילדים.

בצד שלהם היו שני חדרים. באחד מהם התקינו מטבח ליד הקיר, מולו היו שולחן עבודה גדול ומכונת תפירה. מתחת לחלון היחיד הייתה ספה שביום היו עליה בגדי ילדים וכל מיני חתיכות בד, בלילה שימשה מיטה לאליסה. גם בחדר השני, של שאול ומלכה, תפרו ביום וישנו בלילה.

והייתה המרפסת. לשם הצצתי עכשיו, מהרווחים בתריס הירוק, מתוך החדר שלנו.

כשגידי בא לבקר את אליסה בפעם הראשונה, הביא לה כריזנטמות לבנות, גדולות. היא הצמידה אותן אל הלחי, אמרה "תודה רבה" והתחילה לבכות.

אליסה בכתה הרבה בלילות. מלכה: שחרחורת קטנה וזריזה, הייתה מחבקת אותה, קולעת לה צמה רחבה ורכה, שקולעים לפני השינה. מדברת פולנית בשקט ומלטפת לה את הגב, אבל אליסה הייתה ממשיכה בבכי חרישי שיכול היה להמשך שעות.

כאשר הייתי הולך לישון והוריי לא היו בבית, הייתי מחכה לאישה-ציפור שתבוא אלי. האישה-ציפור הייתה רק בדמיון – אבל כאילו באמת. אם היה לי משהו עצוב להגיד, הייתי אומר לה, אומר בלב.

האישה-ציפור הייתה לבושה רק בנוצות. היא ענתה לי בלי קול, בסיפורים שקטים על כל מיני מקומות רחוקים. ערבות עשב עם סוסים דוהרים, יער חשוך בערב עם לפידים מרחוק – דברים כאלה. היו לה כנפיים אפורות מעל השמיכה שלי, גם שיער שחור ארוך ופנים של אישה יפה. אפילו בלי קול, בעיניים בצבע דבש, הייתה מסלקת את הזאבים וכל דבר אחר שהפחיד אותי – למשל רכבות. 

תמיד פחדתי מרכבות. אחרי שנסעתי ברכבת עם אבא, מירושלים לחיפה דרך שכם וג'נין. בתחנה אחת ירד אבא ופחדתי שהרכבת תיסע והוא לא יחזור. כשחשבתי על זה, האישה-ציפור הייתה מלטפת ומחבקת אותי שלא אפחד מהצפיפות והצעקות בערבית.
גם מלכה סיפרה פעם איך נסעו ברכבת, נעולים בקרון, בדרך לבונה-מונוביץ, חנוקים בלי אוויר.
אני לא מבין איך אפשר להיות ככה בלי אוויר, אם לא צוללים בים. 

אתמול גידי לא בא, אבל שלשום, הוא הגיע עצוב מההלוויה של חבר שלו, שנהרג בקרבות על יד כפר-סבא. כשהם התיישבו במרפסת הוא סיפר לה איך החבר הזה פינה אותו על הגב כשנפצע, וחבש לו את הבטן ככה שהמעיים לא יישפכו החוצה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שאליסה התחילה לחבק לפני שהוא התחיל איתה.

ככה חיבקה אותו בשקט ואז התחילה לספר לו איך האוקראינים של הנאצים היכו אותה עם שוט של סוסים, אחרי שנפלה לבור של הבית-שימוש, במגרש מַעֲבָר, בדרך לבונה-מונוביץ, שזה באושוויץ. היא נפלה כי היה רק קרש על הבור, שהיה חלק.

גידי התחיל לזוז בכיסא והיא שאלה "מה קרה גדעון?" הוא אמר לה שהוא יעבור לצד השני כי זה כואב בצד, היכן שנפצע.

אליסה עברה מהר לצד השני שלו, החזיקה אותו בזהירות ושאלה "עכשיו זה בסדר גדעון?" הוא לא ענה, ובאור של הפנס מהרחוב, ראיתי שהוא הכניס את היד מתחת לחולצה שלה והוא מלטף לה את השדיים. לאט לאט, הוא ליטף ושניהם שתקו הרבה זמן. החולצה שלה זזה כל הזמן, כאילו שמתחת יש חתול קטן.

אחר כך אליסה אמרה שחם לה. ש"בארץ כמעט תמיד חם. אבל שמה, באושוויץ-שלוש, בחורף, העמידו אותנו במגרש גדול מלא שלג וסתם חיכינו בקור שהקאפו הראשי יבוא וישלח אותנו לצריפים. אנשים התחילו ליפול בשלג. שאול הוא היה פורארבייטר, זאת אומרת אחראי על העבודה של הצוות שלו. כמעט כולן היו בחורות ושאול ניגש לבְּלוק-אֶלְסטֶה ואמר שהוא לא יכול להאמין שמחר יוכלו הבחורות לתפור, ושיש משלוח לסיים בשביל לשלוח מזרחה.

היא פחדה שיעיפו אותה, הנבֵלה הזאת די-לנגֶה, אז היא רצה להשיג רשות לשחרר אותם מהעמידה בשלג.

באותו הזמן אני לא הייתי שייכת לקבוצת המתפרה, רק המשרתת של די-לנגה, וגם.. וגם, הייתה נותנת אותי כמו... למיטה של אורחים שלה – לפעמים. ואז השאירו אותי עוד שעה בשלג, ושאול, במקום לחזור תכף למקום שלו הוא הוציא אותי. סחב קצת לחושך, ואחר כך אחותי מלכה הכניסה אותי לצריף חצי מתה."

לפני שהכרנו את גידי, שאול דיבר עם אמא ברוסית, וקצת באידיש. אני הבנתי שהם מדברים על אליסה. שצריך לעשות משהו שיחזיק אותה.

אמא הייתה עוזרת בטיפול פצועים, ארבע פעמים בשבוע, כמה שעות שיכלה. גידי היה שם פצוע, הרבה זמן. ההורים שלו נעלמו בגבול הצ'כי כשניסו לחזור לארץ, אליו ואל אחיו. בסוף, האח שלו נסע לאמריקה. הוא התבייש נורא באח הזה שברח מהארץ בגלל המלחמה, בשביל לא להתגייס.

בהתחלה הוא לא רצה לספר על זה, אפילו לא לאליסה. מלכה, זה משהו אחר; כולם מספרים הכל למלכה והיא מספרת לאיפה שצריך.

אמא הביאה את גידי אלינו. הוא ישב אתה במטבח והם שתו תה. אני הקשבתי מהחדר. שמעתי שהיא אמרה לו: "אתה איש עצוב מדי ובחורה כמו אליסה, דווקא בגלל שקשה לה, תהיה חברה טובה. תראה, כשיש בשביל מה לחכות לערב, כל היום נהיה טוב יותר, גם כשעצובים."

אחר כך היא הכירה לו את אליסה והושיבה אותה על ידו. המטבח היה קטן מאד ולשאול כבר לא היה מקום, אז הוא ישב על ה"טבורטקה" במסדרון ממול.

כשמלכה באה לראות מה העניינים הוא אמר לה באידיש "לאָזן זיי", שתניח להם.

לפעמים, כשגידי בא הוא שיחק שחמט עם שאול. היה מוקדם, התריס הירוק היה עוד פתוח ואני זחלתי על אדן החלון, עד שהייתי על ידם. גידי לימד אותי לשחק שח ושאול הלך לגזור בדים לשמלות קטנטנות של ילדות. כשאליסה באה, היא התיישבה על ידו קרוב קרוב. אני הבנתי ואמרתי "לילה טוב", סגרתי את התריס וחיכיתי.

הם התחילו לדבר על בגדי הילדים ששאול ומלכה תופרים.

אליסה אמרה: "במחנה תפרו רק מדים, כל הזמן. שאול היה גוזר מומחה ופורארבייטר טוב. מלכה ואני נמצאות בחיים רק בגלל הידיים שלו הטובות. רק שאיבדה את שני הילדים שהיו לה. בהתחלה גרשון שהיה בן שלוש ומת משחפת כשהכריחו את שאול לישון במתפרה של המדים בגטו ואחר כך להקים עוד צוות בבֶּנְדְזִ'ין. כמעט שנה לא ראינו אותו וכבר לא היה לנו כסף.

מלכה התחבאה כי הייתה בהריון עם פייבל.

הייתה אשה שהייתה עושה הפלות, אבל היא רצתה שנביא לה אוכל, והיינו מוכרחים להשיג אוכל, אז... אז אני הלכתי עם אחד, פארבשטיין, בשביל קצת כסף לאוכל... ואחר כך עם אחרים. רק שזה לא הצליח... ההפלה. מלכה רק נהייתה עוד יותר חולה.

זה היה נורא מתי שפייבל נולד, והוא היה חי רק שישה חודשים. שאול הצליח לחזור בשביל להקים את הצוות לעוד מתפרה בבונה-מונוביץ, שזה בעצם באושוויץ-בירקנאו. הוא הביא קצת אוכל וכסף, אבל זה לא עזר. שני אוקראינים, שוטרים כאלה - כמו שוטרים. הם ראו את מלכה עם פייבל. הם זרקו אותו מקומה רביעית לרחוב, טראח... על המדרכה. היא רצה למטה והם רצו לירות עליה אז במקום זה הורדתי את החולצה ונתתי להם להשכיב אותי... ולהרביץ לי גם."

אחר כך ראיתי איך גידי נישק אותה. אליסה לחצה על הצד הכואב בבטן שלו עד שהיה צריך לזוז הצידה. היא הכניסה את היד מלפני השפתיים שלו ואמרה: "אי אפשר יותר גידעון, שום דבר טוב לא יצא משני אנשים עצובים כמו, ובסוף... בסוף נצא משוגעים שנינו."

גידי אמר לה "אני חושב שזה נכון, לא טוב לנו. כדאי שלא אבוא יותר, ככה אי אפשר."

אחר כך הוא הלך.

אליסה הייתה ממשיכה לשבת במרפסת, כאילו שגידי צריך לבוא, רק הלחיים שלה היו רטובות מדמעות. אני הכנסתי את הראש עמוק מתחת לשמיכה ולכרית. התאמצתי לא לבכות אבל האישה-ציפור לא באה.

זה נהיה יותר מדי קשה לראות שאין מי שיחבק את אליסה, יותר מדי קשה.
הייתי מביט עוד, לפעמים, בחריצים שבין שלבי התריס הירוק אבל אף אחד לא היה בא. 

האִי של אוֹקַאם

"מה שאין בו צורך אין לו שחר".

לודוויג ויטגנשטיין 

את האִי הבודד באגם בַּיְקַאל קיבלתי במתנה מרוֹמַאן אוּלָאנוֹבִיץ' לְיוּבּוֹב, אחרי שלימדתי את נערתו הסיבירית דַארְיָה, תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל.

רומאן השיג את האי כחלק מהחזר חוב אבוד, אחרי שחברה מסחרית מנוֹבוֹסִיבִּירסְק שהייתה משווקת אליו את האבנים שלה, פשטה את הרגל בגלל הסינים. לספקים של רומאן היה כדאי יותר להבריח את הזִירְקוֹנִים אל מעבר לגבול ולחזור עם קונפקציה, שימורים, מגפיים, וכולי. כך צמחו רווחיהם – במיוחד בענף "וכולי" – מה גם ששער הרוּבְּל היה נמוך.

לא היה כל סיכוי לקבל בתמורה כסף, מניות או מה שמפקידים בחשבון בנק. רומאן היה יכול להגיד תודה על מה שבכלל הצליח לקבל מתוך המפולת.

פרט לכמה איומי רצח וטרדות אין סופיות עם המשטרה, קיבל מחסן גדול בקְרָאסְנִי פְּרוֹסְפֶּקְט – שלא היה מה לשים בו – שתי חנויות רהיטים עמוסות בחובות, את האי, ואת דאריה, בתו של מנהל החברה.

בעצם, את דאריה לא קיבל מהרכוש שנשאר, זו היא שהחליטה לעבור אליו, רק שאבא שלה לא היה יכול אפילו לצפצף בעניין, במיוחד מפני שרומאן המשיך לשלם לו משכורת.

נו... מכל הצרה הזו הייתה דאריה המציאה הגדולה ביותר וכנראה שלרומאן, על אף כל הבעיות, היה כל העניין פתח לאהבה גדולה ולחיים אחרים וחדשים – אחרים וחדשים מאד.

אינני בטוח אם הייתה דאריה מאוהבת בו ממש, יתכן שדי היה לה כשמילא כל בקשה שלה, אפילו שיגעונית, אפילו מטורפת לגמרי, כמו לעבור לגור בארץ שקבלה את פניו בחמסין נורא ובפקיד עצבני של משרד הקליטה.

דאריה השתדלה ללמוד מה שקשור בשפה ובארץ אך הקפידה שלא להגזים בכך. הייתה יוצאת לרקוד, מדגימה בגדי ים מהממים על חוף הים ובעיקר צוחקת הרבה בקול שנשמע כאילו בא מבאר עמוקה.

רומאן... הוא ניהל שיחות טלפון ארוכות, עישן 'דֶנְהִיל', הלך לבנק, ושיחק פַּסְיַאנְס.

אז עכשיו קיבלתי אני את האי, מה שלא הועיל לי בכלל, כיוון שלא הייתה לי שום דרך להגיע למקום שנמצא כחצי קילומטר מהחוף של אגם בַּיְקַאל, בערך ששת אלפים קילומטרים מהבית.

"שלא תדאג", הודיעה לי דאריה, "אני מארגנת לנו את הנסיעה והכל".

היא אירגנה, ועוד איך.

טסנו באופן פרטי וכמעט חשאי לשבוע באי. במוסקבה העלינו ציוד לתא האחורי של המטוס הקטן שהיה שייך למנכ"ל "נובוסיבירסק רוּס-בנק". אוחסנו שם מצרכים איכותיים כמו קוויאר משובח, בשר מעושן, פירות, וודקה, 'דנהיל' בשביל רומאן והמון ציוד אישי – רובו של דאריה. פטר יאניץ' גוּסָאיֶיב שהיה "חייב" לרומאן, בשל אי אלו "ניירות", סיפק את המטוס, צייד אותנו בחכות טובות ואפילו העביר הודעה לאולגה, אשה שמנה שהייתה אחראית שם, כדי שתחליף את המצעים.

בדרך סיפרה דאריה על האי ועל הדַאְצַ'ה שנבנתה על ידי שבויים גרמנים מהמלחמה הגדולה. הדאצ'ה הזאת הייתה שייכת פעם למזכיר המפלגה ממחוז קַמָארוֹבוֹ.

זה הוא שדאג להטביע באגם את השבויים הגרמנים - אחרי שגמרו לבנות.

אחרי שהכל השתנה, במחוז ובכלל, נתן אותה לבעלים הקודמים כמקדמה על חשבון מחסן פרוות ליצוא, אחר כך התאבד כשלא הצליח להיבחר ל"דוּמָה" ונשאר חייב קרוב לארבע-עשרה מיליון רובל.

כשהגענו, חיכה לנו בקצה מסלול הנחיתה, השומר הזקן של המקום. זה היה איש מוזר לבוש בגלימת נזיר ארוכה. הוא עמד כפוף, יד אחת שלו נשענת על מקל  מעץ דובדבן והשנייה, יד ימין, הייתה בכיס הגלימה.

רומאן אולאנוביץ' לא סבל אף פעם אנשים עם יד ימין בכיס. לא רק בכיס שלו, אלא במיוחד אם הייתה בכיס הפרטי שלהם. ניסיון חייו לימד אותו כי בכיס כזה יכול להיות משהו מסוכן, אקדח למשל, כמו זה המשוכלל שהיה בכיסו שלו.

הזקן הוציא מכיסו תער, פריט מסוכן ללא ספק, על אף שהיה סגור ומקופל. רומאן לא השתהה אפילו רגע ופשוט ירה בו מטווח שני מטר לאמצע החזה.

הזקן השתעל ושלף את להב התער הנוצץ, "קוראים לי, וויליאם מאוקאם, אה... בקיצור אוֹקָאְם, אם תסלח לי בבקשה...". רומאן ירה עוד שני כדורים לכוון ליבו של הזקן שהשתעל פעמיים, "נו באמת, הבריאות שלי כבר לא מה שהייתה פעם, אתה גורם לי גירוי חזק בחזה. אנא, השתדל להירגע."

הוא נופף את התער כמי שמסמן איקס באוויר וכל העובדות הסתדרו בהתאם לסדר הגיוני וחסכוני יותר.

דאריה שכבה בזרועותיו של אוֹלֵג אברמוביץ' פְּיֶיטוּחִין, המרצה הצעיר לתולדות האמנות של המזרח הרחוק, באוניברסיטה של נוֹבוֹסִיבִּירסְק, בגדיה היו מפוזרים על הרצפה.

במרחק שני רחובות משם היה אביה עסוק בהעמסת רהיטים על משאית שהובילה אותם למכירה פומבית.

רומאן אולאנוביץ' ליובוב היה שרוע על מזרון מצחין בחדר זעיר שדלתו מברזל וחלונו מסורג, הוא היה מרוצה מאד  להיות שם, במיוחד אחרי שכמעט נפגע כשירו במכוניתו אמש, עכשיו שקל בדעתו אם לבקש מהשומר סיגריה או שאין צורך להסתכן בעוד יריקה לפרצוף.

הסינים המשיכו לקנות זירקונים מוברחים מסיביר, באיכות תעשייתית. בין השאר ייצאו אותם גם לרמת גן. הם הפקידו ערבות מחשבון שאושר על ידי פטר יאניץ' גוּסאייב, מנכ"ל נובוסיבירסק רוּס-בנק. לאחרונה נאלץ פטר יאניץ' למכור בהפסד את המטוס הפרטי שלו, ועוד למתחרים.

*

"מי זאת דאריה?" שאלה רותי.

"איזו דאריה?" שאלתי בתמיהה, "בחיי שיש לך חלומות משונים."

"לא יודעת, היה נדמה לי...  משהו... בוא נזמין פיצה, אין לי חשק להכין.. "

באי אחד ליד חופו של אגם בייקאל, עמד איש זקן. הוא ניגב תער נוצץ על שולי הגלימה.

לא היה שם מסלול נחיתה, רק סלעים, יער ומעגן סירות קטן. בדאצ'ה שעל החוף התאכסנה משלחת מחקר של גיאולוגים, גרמנים.

הוא החזיר את התער לכיס הגלימה ופיהק.

עקרון תער אוקאם.

נזיר בשם וויליאם איש אוקאם, בן המאה ה-14, טבע את הכלל הנקרא גם "עיקרון החיסכון". באמצעות התער הדמיוני נחתכים ומסולקים פרטים מיותרים המייצרים היפותזה מורכבת, לטובת ההסבר הפשוט ביותר המתאים לנצפה. או כניסוחו של אייזיק ניוטון: "אין להודות בקיומן של יותר סיבות לתופעות טבעיות, מאשר אלו שהוכחו כנכונות ומספיקות להסבר התופעות."