דודי בן עמי

דודי בן עמי
דודי בן עמי; צילמה: שרית שץ

יום שישי, 20 בספטמבר 2013

האִי של אוֹקַאם

"מה שאין בו צורך אין לו שחר".
לודוויג ויטגנשטיין 

את האִי הבודד באגם בַּיְקַאל קיבלתי במתנה מרוֹמַאן אוּלָאנוֹבִיץ' לְיוּבּוֹב, אחרי שלימדתי את נערתו הסיבירית דַארְיָה, תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל.

רומאן השיג את האי כחלק מהחזר חוב אבוד, אחרי שחברה מסחרית מנוֹבוֹסִיבִּירסְק שהייתה משווקת אליו את האבנים שלה, פשטה את הרגל בגלל הסינים. לספקים של רומאן היה כדאי יותר להבריח את הזִירְקוֹנִים אל מעבר לגבול ולחזור עם קונפקציה, שימורים, מגפיים, וכולי. כך צמחו רווחיהם – במיוחד בענף "וכולי" – מה גם ששער הרוּבְּל היה נמוך.

לא היה כל סיכוי לקבל בתמורה כסף, מניות או מה שמפקידים בחשבון בנק. רומאן היה יכול להגיד תודה על מה שבכלל הצליח לקבל מתוך המפולת.
פרט לכמה איומי רצח וטרדות אין סופיות עם המשטרה, קיבל מחסן גדול בקְרָאסְנִי פְּרוֹסְפֶּקְט – שלא היה מה לשים בו – שתי חנויות רהיטים עמוסות בחובות, את האי, ואת דאריה, בתו של מנהל החברה.
בעצם, את דאריה לא קיבל מהרכוש שנשאר, זו היא שהחליטה לעבור אליו, רק שאבא שלה לא היה יכול אפילו לצפצף בעניין, במיוחד מפני שרומאן המשיך לשלם לו משכורת.

נו... מכל הצרה הזו הייתה דאריה המציאה הגדולה ביותר וכנראה שלרומאן, על אף כל הבעיות, היה כל העניין פתח לאהבה גדולה ולחיים אחרים וחדשים – אחרים וחדשים מאד.
אינני בטוח אם הייתה דאריה מאוהבת בו ממש, יתכן שדי היה לה כשמילא כל בקשה שלה, אפילו שיגעונית, אפילו מטורפת לגמרי, כמו לעבור לגור בארץ שקבלה את פניו בחמסין נורא ובפקיד עצבני של משרד הקליטה.

דאריה השתדלה ללמוד מה שקשור בשפה ובארץ אך הקפידה שלא להגזים בכך. הייתה יוצאת לרקוד, מדגימה בגדי ים מהממים על חוף הים ובעיקר צוחקת הרבה בקול שנשמע כאילו בא מבאר עמוקה.
רומאן... הוא ניהל שיחות טלפון ארוכות, עישן 'דֶנְהִיל', הלך לבנק, ושיחק פַּסְיַאנְס.

אז עכשיו קיבלתי אני את האי, מה שלא הועיל לי בכלל, כיוון שלא הייתה לי שום דרך להגיע למקום שנמצא כחצי קילומטר מהחוף של אגם בַּיְקַאל, בערך ששת אלפים קילומטרים מהבית.
"שלא תדאג", הודיעה לי דאריה, "אני מארגנת לנו את הנסיעה והכל".
היא אירגנה, ועוד איך.

טסנו באופן פרטי וכמעט חשאי לשבוע באי. במוסקבה העלינו ציוד לתא האחורי של המטוס הקטן שהיה שייך למנכ"ל "נובוסיבירסק רוּס-בנק". אוחסנו שם מצרכים איכותיים כמו קוויאר משובח, בשר מעושן, פירות, וודקה, 'דנהיל' בשביל רומאן והמון ציוד אישי – רובו של דאריה. פטר יאניץ' גוּסָאיֶיב שהיה "חייב" לרומאן, בשל אי אלו "ניירות", סיפק את המטוס, צייד אותנו בחכות טובות ואפילו העביר הודעה לאולגה, אשה שמנה שהייתה אחראית שם, כדי שתחליף את המצעים.

בדרך סיפרה דאריה על האי ועל הדַאְצַ'ה שנבנתה על ידי שבויים גרמנים מהמלחמה הגדולה. הדאצ'ה הזאת הייתה שייכת פעם למזכיר המפלגה ממחוז קַמָארוֹבוֹ.
זה הוא שדאג להטביע באגם את השבויים הגרמנים - אחרי שגמרו לבנות.
אחרי שהכל השתנה, במחוז ובכלל, נתן אותה לבעלים הקודמים כמקדמה על חשבון מחסן פרוות ליצוא, אחר כך התאבד כשלא הצליח להיבחר ל"דוּמָה" ונשאר חייב קרוב לארבע-עשרה מיליון רובל.

כשהגענו, חיכה לנו בקצה מסלול הנחיתה, השומר הזקן של המקום. זה היה איש מוזר לבוש בגלימת נזיר ארוכה. הוא עמד כפוף, יד אחת שלו נשענת על מקל  מעץ דובדבן והשנייה, יד ימין, הייתה בכיס הגלימה.
רומאן אולאנוביץ' לא סבל אף פעם אנשים עם יד ימין בכיס. לא רק בכיס שלו, אלא במיוחד אם הייתה בכיס הפרטי שלהם. ניסיון חייו לימד אותו כי בכיס כזה יכול להיות משהו מסוכן, אקדח למשל, כמו זה המשוכלל שהיה בכיסו שלו.
הזקן הוציא מכיסו תער, פריט מסוכן ללא ספק, על אף שהיה סגור ומקופל. רומאן לא השתהה אפילו רגע ופשוט ירה בו מטווח שני מטר לאמצע החזה.

הזקן השתעל ושלף את להב התער הנוצץ, "קוראים לי, וויליאם מאוקאם, אה... בקיצור אוֹקָאְם, אם תסלח לי בבקשה...". רומאן ירה עוד שני כדורים לכוון ליבו של הזקן שהשתעל פעמיים, "נו באמת, הבריאות שלי כבר לא מה שהייתה פעם, אתה גורם לי גירוי חזק בחזה. אנא, השתדל להירגע."

הוא נופף את התער כמי שמסמן איקס באוויר וכל העובדות הסתדרו בהתאם לסדר הגיוני וחסכוני יותר.


דאריה שכבה בזרועותיו של אוֹלֵג אברמוביץ' פְּיֶיטוּחִין, המרצה הצעיר לתולדות האמנות של המזרח הרחוק, באוניברסיטה של נוֹבוֹסִיבִּירסְק, בגדיה היו מפוזרים על הרצפה.
במרחק שני רחובות משם היה אביה עסוק בהעמסת רהיטים על משאית שהובילה אותם למכירה פומבית.
רומאן אולאנוביץ' ליובוב היה שרוע על מזרון מצחין בחדר זעיר שדלתו מברזל וחלונו מסורג, הוא היה מרוצה מאד  להיות שם, במיוחד אחרי שכמעט נפגע כשירו במכוניתו אמש, עכשיו שקל בדעתו אם לבקש מהשומר סיגריה או שאין צורך להסתכן בעוד יריקה לפרצוף.

הסינים המשיכו לקנות זירקונים מוברחים מסיביר, באיכות תעשייתית. בין השאר ייצאו אותם גם לרמת גן. הם הפקידו ערבות מחשבון שאושר על ידי פטר יאניץ' גוּסאייב, מנכ"ל נובוסיבירסק רוּס-בנק. לאחרונה נאלץ פטר יאניץ' למכור בהפסד את המטוס הפרטי שלו, ועוד למתחרים.

*
"מי זאת דאריה?" שאלה רותי.
"איזו דאריה?" שאלתי בתמיהה, "בחיי שיש לך חלומות משונים."
"לא יודעת, היה נדמה לי...  משהו... בוא נזמין פיצה, אין לי חשק להכין.. "

באי אחד ליד חופו של אגם בייקאל, עמד איש זקן. הוא ניגב תער נוצץ על שולי הגלימה.
לא היה שם מסלול נחיתה, רק סלעים, יער ומעגן סירות קטן. בדאצ'ה שעל החוף התאכסנה משלחת מחקר של גיאולוגים, גרמנים.
הוא החזיר את התער לכיס הגלימה ופיהק.



עקרון תער אוקאם.
נזיר בשם וויליאם איש אוקאם, בן המאה ה-14, טבע את הכלל הנקרא גם "עיקרון החיסכון". באמצעות התער הדמיוני נחתכים ומסולקים פרטים מיותרים המייצרים היפותזה מורכבת, לטובת ההסבר הפשוט ביותר המתאים לנצפה. או כניסוחו של אייזיק ניוטון: "אין להודות בקיומן של יותר סיבות לתופעות טבעיות, מאשר אלו שהוכחו כנכונות ומספיקות להסבר התופעות."



3 תגובות:

מומלצי הבלוגוספירה של א ס ת י - מגה בלוג אמר/ה...

נהדר דודי. הפרוזה מומלצת :)

דודי אמר/ה...

תודה חביבתי.

יוכי (צוקר) פרלמן אמר/ה...

תודה דודי. תודה אסתי